אתמול לפני 25 שנים, עליתי לראשונה להר הבית. אין דמיון בין אתר התיירות האסלאמי הרדום והמוזנח שקידם את פניי בשנה האחרונה של האלף הקודם, ובין המושג "הר הבית" כפי שהוא נתפס באוזן הישראלית ב־2024.
ההר גופו אומנם לא השתנה הרבה, אם לא כוללים בכך את שוד העתיקות העצום באורוות־שלמה, שבמהלכו הוצאו מההר בסוף 1999 בין 400 ל־600 משאיות עפר רווי בעתיקות, תוך עצימת עין או קריצה של ממשלת ישראל.
אל הממשלה עוד נחזור, אבל ברור שהנוף במקום לא השתנה כל־כך. רק התפיסה הלאומית השתנתה מקצה לקצה.
הר הבית של 1999 היה מצוי מעבר להרי החושך מבחינת היהודי הממוצע. ליתר דיוק, היה זה הר החושך בכבודו ובעצמו. זה היה נכון גם לציבור הדתי, מקצה לקצה. המקום עורר אז פיהוק, אם לא סלידה. שטיפת מוח תקשורתית ושלטונית, לצד רצח אופי של כל מי שהעז לעסוק בנושא, הביאו להתרחקות ממנו ומעצם אזכורו. הם גרמו לרתיעה של ממש מכל זיהוי עם פעילי ההר המעטים שבמעטים.
עלייה להר הבית בימינו, עם כל המחלוקת שכביכול היא עדיין נתונה בה, נחשבת צעד מקובל ומכובד. ב־1999, עלייה להר הייתה צעד שמי שנקט בו זכה אוטומטית לתיוג כתמהוני, מופקר ומסוכן לחברה. די היה בהטחה של המונח "הר הבית" כדי להטיל ספק בשפיותו של אדם. מתי־מעט עלו להר ונדרסו שם תחת יד המשטרה והווקף, כשבדרך ספגו עלבונות גם מקרב יהודים באי הכותל. בניגוד לחול המועד הנוכחי, כשאיתמר בן־גביר בא חשבון עם הקרן למורשת הכותל בגלל פירוק צילייה בעמדת ההמתנה לעלייה להר, איש לא תבע אז את עלבונם של העולים אליו.
מספר העולים המדויק בשנים ההן איננו מצוי בידיי, ולמיטב ידיעתי גם לא בידי המשטרה. אבל ניתן להעריך די בוודאות שביום ראשון השבוע לבדו עלו להר יותר יהודים משעלו להר בעידן ההוא במשך שנה תמימה.
למדתי אז בישיבה שכיום עולה להר ופעילה בתחום, אבל בתקופה ההיא אפילו לא היה נעים להעלות את הנושא כשאלה הלכתית בפני רבניה. התפיסה שם הייתה שיש דברים שאסור אפילו לשאול. הציבור הדתי־לאומי כלל לא התעניין בהר ולא עסק בו. אני עצמי הגעתי לנושא כשהתגלגל לידיי הספר "הר הבית" שהרב שלמה גורן פרסם ערב מותו, ספר שהעלה אבק על המדף במשך שנים.
בלימוד עצמאי התברר לי שמותר לעלות להר הבית בתנאים מסוימים – אחרי טבילה במקווה וללא נעלי עור, ושלדעת הרב הראשי המנוח זה אפילו מעשה חשוב. לקחתי חבר לספסל הלימודים, ובלי לומר מילה לרבנינו נסענו לירושלים, טבלנו במעיין והגענו לשערי ההר.
לא ידענו מהן שעות הפתיחה כי הן לא פורסמו בשום מקום, ובסביבתנו לא היה איש שיכולנו לשאול בעניין. כשהגענו, התברר שההר סגור. המתנו בסבלנות עד למועד פתיחת ההר בצהרי היום. התייצבנו אז ארבעה יהודים בכניסה, נציגי העם במקום הקדוש. יהודים שומרי מצוות הורשו אז לעלות להר רק בצמדים, לא יותר. לכן עלינו אליו שניים־שניים. שבע דקות בהר בסך הכול – והחוצה. בשל עבודות הווקף באורוות־שלמה לא אפשרו אז ליהודים ללכת בשביל המזרחי, ולכן נאלצנו לחזור לאחורינו ולצאת כלעומת שבאנו.
הרבה מים זרמו בקדרון מאז, והמהפך התודעתי שהמתחם המקודש ביותר לעם היהודי עבר בחצי היובל הזה הוא בלתי נתפס. היתר ההשתחוויה התקדימי במתחם בחודשים האחרונים, מספר הלולבים הגבוה שהוגנב בחג להר בידי העולים למרות המעצרים המשטרתיים – כל אלה מעוררים יותר מתקווה, אפילו הערכה, שחופש פולחן מוחלט בהר הוא עניין של זמן. אגב, לאו דווקא זמן ארוך.
לא נצטרך לחכות עוד 25 שנה כדי לראות מניינים מלאים בהר, עם טליתות, תפילין, שופר בראש השנה, לולב בסוכות וקורבן בערב הפסח. האלפים שצבאו השבוע על שערי ההר לא יסתפקו בשום יעד ביניים בדרך הארוכה והמתמשכת לקודש הקודשים של האומה.
