לשנות השלושים קרא צ'רצ'יל "השנים אשר אכל הארבה". לא כל קוראיו ידעו לזהות את הציטוט מהנביא יואל, אך כולם הבינו למה התכוון: בריטניה בזבזה את השנים הללו בעיסוק בזוטות ובשאננות יהירה, במקום לבנות צבא חזק, שיוכל להביס את היטלר. כשהגיעה המלחמה, עמדה אנגליה בפני שוקת שבורה.
גם אנחנו חטאנו בחטא הזה, ובזבזנו שנים רבות במריבות פנימיות וביהירות אדישה. התמכרנו לסם השקט הזמני ולפיתוי השלווה הרגעית. שונאינו חפרו סטלינגרד תת-קרקעית מתחת רגלינו, ואנחנו חתרנו להפוגות ונרתענו מעימותים. אין טעם לריב מי אשם, כי יש מספיק אשמה לכולם. אך השנה האחרונה – משמיני עצרת שעבר עד שמיני עצרת זה – הייתה שונה; וגם זאת צריך לומר: את השנה הזו לא אכל הארבה.
מיד אחרי הטבח עברנו מהלוויה להלוויה, רצף של מאות הלוויות, שאיש לא הכיר ואיש לא צפה, גם במדינה מוכת דמים כמדינתנו. שוב ושוב שמענו את זעקת האבלים: רק שמותם של הקדושים לא יהיה לשווא. באחד ההספדים המצמררים של המלחמה הזו, כך אמר הרב בני קלמנזון, אביו של אלחנן הי"ד, גיבור בארי: "אם מדינת ישראל לא תתעשת ולא תעקור את המפלצת; אם היא רק תכסח ותייפה כדרכה את הדשא הרעיל הזה ולא תעקור אותו מן השורש – דמם של מאות הקרבנות יהיה על ידיה, ויתערבב עם אלפי הקורבנות העתידיים, חס וחלילה".
עברנו שנה קשה ונוראה, עם קרבות קשים וחללים רבים, עם חטופים שעדיין לא שבו ומשפחות שבורות המתכנסות ביגונן. אבל לכל הפחות אנחנו יכולים לומר שבשנה הזו לא התמכרנו שוב לאשליית השקט. החשש הנורא של הרב קלמנזון לא התגשם. מדינת ישראל לא הסתפקה בכיסוח הדשא הרעיל. לדאבון הלב, עדיין אי אפשר לומר שניצחנו; אך לכל הפחות, אי אפשר לומר שוויתרנו. נשכנו את השפתיים, נלחמנו עוד ועוד, ולא התרנו לעצמנו להתמכר שוב לאשליית השלווה. לפני שנה קיוויתי לניצחון מהיר הרבה יותר; אך לפני שנה לא הייתי מאמין שישראל תצליח לעמוד במלחמה כל כך ממושכת, לחסל את גדולי שונאיה, ולא להפסיק ולא לעצור. עמדנו בציווי הבסיסי הזה, שהנחילו לנו הרוגינו.
שוב ושוב אני שומע את החרדה מכרסמת: האם נזכור. האם נזכור את הטבח והמלחמה; האם נזכור את החללים; האם נזכור את קורבנם; האם נזכור את מחיר השקט המדומה. הישראלים מוטרדים מאוד מהשאלה הזו גם בהקשרים אחרים, למשל: האם נזכור את השואה גם כשכבר לא יהיו איתנו ניצולים. ואני אומר: אנחנו יהודים; זיכרון הוא המקצוע שלנו. ברור שנזכור. בכל שבת בני אשכנז עדיין אומרים תפילה מיוחדת – "אב הרחמים" – לזכר חללי מסע הצלב הראשון בשנת 1096. למה שעכשיו נשכח?
אנחנו לא צריכים להתיימר לקבוע כבר עכשיו דפוסי זיכרון של הטבח לדורות עולם. בשביל זה צריך זמן. על נסי חנוכה אומרת הגמרא: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב). עברו כמה שנים עד שחכמי ישראל הרגישו שיש להם פרספקטיבה מספיק רחבה כדי לעבד את אירועי הניצחון ולקבוע איך ייזכר לדורות. לעת עתה ננסה להתמודד עם היגון והגבורה שמציפים אותנו בהווה, ונניח לעתיד הקרוב את המשימה של עיצוב הזיכרון לדורות עולם.
מסורתנו מניחה שאנחנו כל כך מתמחים בזיכרון, עד שאנחנו אפילו מעזים להזכיר לאלוקים – שמא הוא, עם כל עיסוקיו הרבים, יעדיף להתמקד במשהו אחר. וביום שמיני עצרת, לפני תפילת מוסף, נזכיר לו: "יזכור אלוקים". נכוון בזיכרון הזה גם על כל יקירינו שנפלו, וגם על האומה כולה. נזכיר לו את הפסוק שצ'רצ'יל אהב מספר יואל, זה שקראנו בהפטרת שבת תשובה: "וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה" (יואל ב', כה). שנות הרעה יכולות להתהפך לטובה, ובעזרת ה' אכן יתהפכו. במלאת השנה העברית של המלחמה הזו, נתפלל לשנה אחרת, יפה ושונה, שבה נזכה לחיים ולא למוות, ותעמוד לנו לטובה זכותה של שנת הגבורה הזו, השנה שלא אכל הארבה.
