פרשת בראשית: מה מבקש אלוהים מן האנושות?

פתיחה

חמשת חומשי התורה, ובמובנים רבים גם התנ"ך כולו, מספרים בעיקר את סיפורו של עם ישראל, את התהוותו לעם בדרך לארצו, ואת מסכת יחסיו עם אלוהים. קיימים אמנם פרקים בתנ"ך העוסקים באומות העולם ואף הפונים אליהן, אך אין אלה פרקים רבים. יוצאים מן הכלל הם סיפורי הבריאה בתחילת ספר בראשית. פרקים אלו נתייחדו בכך שהעיסוק בהם הוא בדיבור אלוהי אל האנושות כולה. הם מספרים את סיפורם הרחב של האדם ושל העולם, ומעלים את התביעה האלוקית מהאדם שנברא בצלמו והונח בעולמו. לעיתים פרקים אלו נזנחים, הן בגלל הקושי לעסוק בסיפורים מופשטים יחסית, והן בשל הנטייה להתמקד בסיפור הפנים-יהודי. אלא שיש כאן החמצה אדירה, והחשיבות של העיסוק בפרקים אלו – דווקא עבור עם ישראל – עצומה. 

קומת האדם שקיימת בנו, מהווה שכבת יסוד משמעותית ויסודית, שהמודעות אליה מאפשרת להבין את הסיפור הייחודי היהודי שלנו בצורה עמוקה בהרבה. גם יהודים הם בני אדם, והחיבור לקומת האדם שקיימת בנו חיוני לפיתוח השלם שלנו כיחידים וכעם. הדברים נכונים ביתר שאת בתקופתנו, תקופה של גלובליזציה והשפעה הדדית בין עמים שונים. ממילא בתקופה זו יש צורך להרחיב את היריעה של לימודנו גם אל פרקים אלו ומשמעותם, כדי למצוא באופן שלם ומדויק יותר את מקומנו בתוך הסיפור האנושי. 

פרקי בראשית מציבים את התשתית למערכות הקשרים בין האומות. הם מדגישים את ה"אב המשותף" של כולנו, אדם הראשון, ואת השותפות של כולנו בעמידה לפני ה' כברואים כולנו בצלם אלוקים. תפקיד האדם אשר עולה מפרקים אלו אינו מצטמצם לשליחות היהודית בלבד, ולכן הוא יכול להיות מצע לחיבור, אחווה ושותפות בייעוד כלל אנושי גדול, שיהיה בו מקום לכל האומות. 

פרקים אלו הם בבחינת "מעט הכמות ורב האיכות": אכן, לאחר מספר לא רב של פרקים התורה הולכת ומתייחדת לסיפורו של אברהם (שהוא עדיין אב המון גוים) ומשם ליצחק, ליעקב, ולסיפור היהודי הפרטיקולרי. אלא, שמיקומם של סיפורים אלו בראשית התורה מחדד גם את חשיבותם, ואת הקשר בין ה"ראשית", העוסקת באדם כולו ובהתהלכותו לפני ה' בעולמו, לבין ה"אחרית" – נבואות אחרית הימים על האחדות הגדולה לפני ה'. החזרה אל לימוד מעמיק של פרקים אלו מוליכה לשינוי מציאותי ממשי. אדם שעֵר לסיפור הכלל אנושי, ולכך שזו קומת הבסיס של זהותו, נפתח לגיבוש של יחס אחר כלפי בני אומות העולם וכלפי דתות אומות העולם, כפי שאציע במאמר זה. 

מצוות "בין אדם לעולם"

מקובל לחלק את מצוות התורה לשניים: מצוות ש"בין האדם למקום" ( = לאלוהיו), ואלו ש"בין אדם לחברו". אולם, עיון בפרקי הבריאה, מעלה מסקנה מפתיעה: בפרקים אלו, שתי הקטגוריות הללו כלל אינן משקפות את התביעה האלוקית מן האדם!

בשני סיפורי הבריאה – בפרק א' ובפרק ב' של בראשית – אין קריאה לפולחן, ולא לתפילה או לנשיאת עיניים כלפי מעלה. מצד שני, בסיפורים אלו גם אין מדובר כלל על תביעת צדק ומשפט של בין האדם לחברו, ולמעשה אין עדיין חברה שכלפיה אפשר לתבוע משפט וצדק חברתי. את הציוויים שכן קיימים בפרקים אלו ניתן לכנות "מצוות בין אדם לעולמו". כלומר, ייעודו של האדם על פי מצוות אלו הוא יחסו אל המציאות הגדולה שסביבו. העולם שבתוכו הושם האדם הוא מושא המימוש של ייעודו ותפקידו. בין היתר  המצווה הראשונה שבה נצטווה האדם היא פריה ורבייה שמטרה למלא את העולם. בהמשך לפרייה ורבייה, מצווה האדם לשלוט בעולם החי " וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ…" . בעקבות דברי חז"ל על כך שלאדם הראשון לא הותר לאכול מבשר החי, מלמד הרב קוק שמטרת שליטתו של האדם על החי היתה להיטיב לעולם:

….."ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרֹמשת על הארץ" – שאין ראוי שיובן כרדיה של מושל עריץ שמשתמש במשועבדיו להנאתו ולהות בצעו, כי אם רדיה להועיל למשועבדים ולרעות אותם דעה והשכל בשבט מישור שבט מלכותו. (לנבוכי הדור פרק ח')

 בפרק ב', לאחר הנחתו של האדם בגן העדן, הוא מצווה "לעבדה ולשמרה", שוב ציווי המכוון אל הגן, אל המציאות ואל מחויבותו של האדם לשמור על קיומה:

הבריאה בצלם כיסוד המחוייבות של האדם

מהו העיקרון המכונן העומד מאחורי מצוות אלו? נראה שבריאת האדם בצלם אלוקים היא היסוד שממנו נובעת מערכת מצוות זו, כפי שכותב הרב קוק בפתיחת ספרו "לנבוכי הדור": "שהאדם נברא בצלם אלהים – זה הוא יסוד התורה." ואכן, הציווי על פריה ורבייה, והציווי על רדיה בעולם החי, מופיעים שניהם בתוך הקשר של היות האדם נברא בצלם אלוהים (בראשית א:כוח-כח): 

משמעות הבריאה בצלם-אלוקים כפי שעולה מפסוקים אלו, היא שהנוכחות האלוקית בעולם מתאפשרת באמצעות האדם הנברא בצלמו, ומחבר בין שמים וארץ. לכן, אין פני האדם מופנות כלפי מעלה בראש ובראשונה אלא כלפי מטה. האדם הוא הדרך של אלוהים, של ה"מעבר", להגיע ולפעול במציאות. העשייה האנושית היא המשכה של הבריאה האלוקית. העשייה האלוקית את הבריאה מתוארת בצורה אנושית, כששה ימים של מלאכה ויום של שביתה. האנשה זו מעניקה תשתית לראיית העשייה האנושית כהמשך העשייה האלוקית. בהמשך, יצטווה האדם לעשות את מלאכתו ששה ימים ולשבות בשביעי בדומה לבריאה האלוקית. כפי שנהג לומר הרב'ה מקוצק: "בראשית – ברא אלוהים…" – ה' ברא רק את הראשית, השאר תלוי בבני אדם. 

מי נותן את השמות?

כמדומני שהמקום המבטא בצורה העוצמתית ביותר את הכח האלוהי הניתן בתוך האדם היוצר הוא בסיפור המופלא על כך שהאדם הוא הנותן שמות לחיות ולבריאה כולה: 

וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא  לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה… שם, ב, יט-כ

"אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו" – הקב"ה מביא את החיות והעופות אל האדם, וכביכול ממתין בסקרנות לראות: "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו".רק לאחר שהאדם נותן את השמות – הם מקבלים כביכול את האישור האלוהי – "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". 

השוואה לסיפור המקביל בקוראן, מחדדת את עוצמת הסיפור של התורה. בקוראן, גדולת האדם אינה בכך שהוא נותן שמות יצירתיים לחיות, אלא בכך שאלוהים מלמד אותו את השמות המוחלטים, האלוהיים (סורת אל בקרה 2:30). 

ההשוואה בין הסיפורים מאלפת: באסלאם, מהות האדם היא כניעה והתבטלות, ולכן סיפור הבריאה מדגיש את גדלות האדם רק בכך שהוא יכול לקבל וללמוד מאל, לדעת את האמת. לעומת זאת, הסיפור היהודי רואה את האדם כנברא בצלם וממילא כשותף וממשיך את הפעילות האלוהית בעולם. 

הצגת האדם כנותן שמות לחיות ולעופות מנכיחה את מעמדו כמעין יוצר עולם בהמשך ליצירה האלוקית. בפרק א' אלוקים הוא הנותן שמות לחלקי הבריאה השונים: קורא לאור יום, לחושך לילה, ליבשה ארץ ולמקוה המים ימים, ובפרק ב' האדם הוא הנותן שמות לעולם החי. נתינת השם איננה רק תיאור של המציאות אלא היא גם מעצבת ויוצרת אותה. 

עקרון זה הורחב רבות בהגות הפוסטמודרנית, העוסקת במבט ובשפה כמעצבי המציאות, אך כאמור, הוא רעיון יהודי עתיק. הזוהר בפרשת נח מלמד שקריאת השם מעצבת את האדם ואת גורלו, ולומד זאת מנח, שנקרא על שם "זה ינחמנו", ואכן "מצא חן בעיני ה'". 

על הבחירה

נתינת השמות, כמימוש של הבריאה בצלם, מדגישה את המהות של האדם – הבחירה החופשית. בהמשך לקביעתו של הרב קוק שבריאת האדם בצלם היא יסוד התורה כולה, הוא ממשיך וכותב: "עיקר הצלם הוא החופש הגמור שאנו מוצאים באדם שעל כן הוא בעל בחירה". המימוש של צלם האלוהים הוא הבחירה החופשית. 

אלא שעובדה זו מעוררת שאלה לא פשוטה: אם מהותו של האדם היא הבחירה בין טוב ורע, מדוע האכילה מעץ הדעת טוב ורע, העץ שמאפשר ומחולל את מרחב הבחירה האנושית – נחשבת לחטא? נראה שהתשובה לכך היא שאף קודם לחטא אמורה הייתה להיות לאדם בחירה חופשית, אך לא בהכרח בחירה בין טוב לרע. הבחירה המקורית, לשמה נברא האדם, היא הבחירה ליצור, לבטא באופנים עמוקים ושלמים יותר ויותר את חייו. גם היום לעיתים הבחירה העמוקה איננה הבחירה שלא לעשות רע. הבחירה המרתקת יותר היא באילו נתיבים ובאילו ערוצים יפתח האדם את חייו? איזה "שם" הוא יתן למציאות חייו? הבחירה היא יסוד היצירה שקיימת בעולם, ורק בעקבות החטא היא הופכת לבחירה בין טוב לרע. 

משמעויות

פרקי בראשית, כפי שהוצגו כאן, מספרים שהנוכחות האלוהית בעולם מצטמצמת לאחר הבריאה, ומטרתו של האדם הוא להנכיח את האלוהות בעולם באמצעות היותו נברא בצלם, ועל כן יכול לחבר שמים וארץ. מתוך סיפור זה ייעודו של האדם הוא בראש ובראשונה ביחס לבריאה וביחס לעולם, כשומר וממשיך, מקיים ומפתח את הבריאה היקרה לאלוהים.

בכך, מציגים פרקי בראשית אמירה מהותית: לעולם ולקיומו יש ערך עצמאי. נוכחותו של האדם בעולם, עבודתו ופיתוחו אינם רק אמצעים לדבר מה גבוה יותר, אלא הם עצמם מפגש עם הנוכחות האלוהית בעולם. על פי הקבלה, המציאות כולה היא לבוש לאור האלוקי, "עוטה אור כשלמה" (תהלים קד, ב), וממילא תיקון העולם, התיקון החומרי והמציאותי, הם הם תיקון השכינה ועבודת ה'. המבט של האדם על העולם, נתינת השמות, היכולת לראות את היופי של העולם, מעניקה פאר ושלמות לבריאה. כך גם כאשר האדם כ"נזר הבריאה" משתמש באופן טוב ויפה במציאות, מתקן ואינו מקלקל, הוא חלק מהופעת היופי האלוקי בתוך המציאות.

לקריאה זו ישנן השלכות מעשיות, ונציין שתיים מהן:

ראשית, תפיסת מהות האדם כממשיך את היצירה האלוהית וכמחוייב בראש ובראשונה כלפי העולם, נותנת מקום מרכזי לתנועה העכשווית של היחס ליקום והשמירה על העולם. פרקי בראשית מחזקים את המודעות ההולכת וגוברת לנושאים אלו. 

בנוסף לכך, ההכרה שיעוד האדם הוא ביחס למציאות ולעולם יכולה להוות בסיס לאחווה אנושית גדולה בין עמים. על פי זה השותפות האנושית לא בהכרח צריכה להיבנות על יסוד של "קודש" במובן הקלסי, אלא גם על עיסוק במרחב ה"חול", הרחבת החיים ותיקונם, שהיא חלק משליחותנו הגדולה כבניו של אדם הראשון.

אופי בקשת האלוהים בפרקי בראשית

עד כה, הצגתי את פרקי הבריאה כעוסקים בחובה העמוקה של האדם כלפי עולמו. אך מה לגבי הפנים המוכרות יותר של היום האנושי היהודי – היחס "בין האדם למקום"?

עיון מחודש יגלה לנו, אולי להפתעתנו, שאין בפרקי הבריאה דרישה אלקית כלפי האדם להתפלל או להקריב. כפי שראינו עד כה, ברא האלקים את האדם והניח אותו בעולם, מלווה במשימות שמגמתן כלפי העולם. אולי כחלק מהסתלקותו של האלקים מן הזירה העולמית, נעדר לחלוטין ציווי על האדם לפנות כלפי האלקים. 

ביחס לקשר בין האדם לאלוהיו נותר חלל פנוי. האם באמצעות העדר זה כביכול אומר האלוקים לאדם: "בוא אלי! בקשני! מצא את הדרך לדפוק על שעריי וליצור עמי קשר!"? –גם התשובה לשאלה זו היא חלק מהעדר הנוכחות האלקית בעולם. האדם אינו מקבל מצוות המחזקות פנייה זו, ואפילו לא מצווה על תפילה, הקרבת קרבנות או כל פולחן אחר. בהמשך הדרך, הוא אכן ימצא דרכים אלו, מתוך עצמו, בתוך בקשות לבו הפנימיות. בקשה אנושית זו מקבלת, לעיתים, מענה אלקי. אולי זה חלק ממה שמבטאים חז"ל במשל הידוע על אברהם אבינו, שראה "בירה דולקת" ותהה "תאמר שהבירה זו בלא מנהיג" ורק בתגובה לתהייתו "הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה".

אכן, מאוחר יותר יצטווה עם ישראל במערכת מסועפת של מצוות המכוונות ומגדירות את הדרכים לממש את הקשר בין האדם לאלוהים. אך בשכבת הבסיס, בפרקי הבריאה, אפשר לומר שכביכול, כשם שאלוהים ממתין לראות אילו שמות יקרא האדם למציאות, כך הוא גם ממתין לראות אילו דרכים ושערים ימצא האדם לבטא ולממש את הקשר שלו עם אלוקים. נראה מספר דוגמאות לכך: 

מעשה הפולחן הראשון בתורה, הבאת הקרבנות על ידי קין והבל, לא נעשה כמענה לציווי, אלא כביטוי לרצון פנימי. קין מביא מפרי האדמה והבל מבכורות צאנו ומחלבהן, לא כי הקב"ה התגלה אליהם וציווה אותם על כך מפורשות. זוהי תנועה של רצון פנימי העולה בהם באופן טבעי. 

גם נח בונה מזבח ומעלה עליו עולות מבלי שנצטווה על כך, וה' רוצה במנחתו. בשום מקום לא נצטווה נח להקריב קרבן, ובכל זאת הקרבן שהוא מקריב עולה לפני ה' לריח ניחוח. גם הקריאה בשם ה', החלה מלמטה, כתנועה שאותה יוזם האדם: וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה': בראשית ד, כו

בפשט הפסוק מדובר בתנועה חיובית של עבודת ה' הצומחת מתוך האנושות: מתוך הצרות העוברות ומתחדשות על האדם, מתחילה להופיע תפילה. האדם מתחיל לקרוא לה' ולבקש את פניו, לא מתוך היענות לציווי על התפילה, אלא כתנועה אנושית טבעית, "אז הוחל" – כביכול מאליו, מתוך אינטואיציה אנושית ובקשה אנושית:

הפסוק מתאר, אפוא, את ראשית עולם התפילה, שהחל מלמטה למעלה, מתוך בקשה פנימית, רצון המתעורר בקרב האדם.

דומה שתופעה זו מלמדת שעיקרה של עבודת ה' ויסודה הוא בנביעה הפנימית של רצון האדם לפנות כלפי האלקים, להודות, לבקש, לקבל את עול מלכותו ועוד שערים ודרכים שונים.

פרקי הבריאה והתחדשות ההתבוננות על אומות העולם

עמדנו, אפוא, של שני "עקרונות על" הנלמדים מפרקי הבריאה: 

בריאת האדם בצלם אלוהים ממקמת את האדם "עם הפנים לעולם", כמחוייב לעולם, לקיומו, ליישוב ולפיתוחו, ובכך לממש את עומק השליחות והבקשה האלוהית ממנו. 

כינונה של עבודת ה' כמרחב של "חלל פנוי", שבו אלוהים מצפה מן האדם לבקש אותו ולמצוא נתיבים של קשר אליו.ביטויים כנים של אמונה ועבודת ה' הבאה מלמטה, ולובשת צורות מצורות שונות, הן חלק מהציפייה האלוהית מן האדם שברא בצלמו והניחו בעולמו. עם ישראל זכה לברית עם הקב"ה ומתוך כך לתורה ומצוות, אך בד בבד הוא שותף עם כלל האנושות במצוות המכוונות כלפי העולם ובמסע הגדול של בקשת פני ה' על צורותיו השונות, מתוך תפילה וציפייה עמוקה לקיום דברי הנביא צפניה: כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד: צפניה ג, ט