יום ראשון של אחרי החגים יהיה יום הזיכרון האחרון בהחלט לשנה זו. שנה חלפה למניינם, ועכשיו גם למנייננו. זה היה יארצייט אחד ארוך שהשתרע על תקופת החגים, בסוף שנה שנדמתה כיום שלא נגמר. כלו שנה וקללותיה. החדשה הביאה איתה גם קצת בשורות טובות ורוח של מפנה. את שבוע החופשה של סוכות עשיתי בצפון. לחוף הכנרת, במקום שבו תפסה אותי המלחמה בשמיני עצרת. באחד בעצרת הגיעה, כמעט באותו האופן, גם הידיעה על חיסול סינוואר. בבתים רבים בישראל חגגו את סגירת המעגל. הכורסה שהופיעה במערכה הראשונה כמושב ניצחון הייתה תפאורה הולמת לסצנת הסיום. אחת האצבעות שסימנו וי נכרתה בשטח כדי להשיג זיהוי ודאי במאה אחוז. כמה סמלי שההישג הזה, שבא כמעט בהיסח הדעת, נפל בחלקם של כוחות היבשה. אלו שהתמרון האפור מאבק בטון ומלט נישא על כתפיהם, הם אלו שהכריעו את המערכה. זו תמונת ניצחון חשובה, אבל עדיין בלי ניצחון. מעגל סגור שעדיין שבור. גם בגלל החטופים, גם בגלל עשרות אלפים שעדיין מפונים מבתיהם.
מסע בצפון של חול המועד סוכות מזכיר שאחרי חדוות החיסול והמכות שספג חיזבאללה, נותרה לא מעט עבודה. הצפון ריק. גם האזורים שרחוקים מאוד מהגבול, מארחים השנה מעט תיירי פנים אם בכלל. למרות שהטיסות לחו"ל מתאפשרות במשורה, וגם הנוסעים המתמידים נשארו בארץ, מתברר שהם הגבילו את עצמם לגבולות המעודכנים והמצומצמים שמכתיב טווח האש של חיזבאללה. תנועה ערה מורגשת בכל מה שקשור בכוחות הביטחון. גם בכבישים צפונה, וגם מלמעלה: רעש המטוסים של חיל האוויר נשמע היטב בעמק מסביב לשעון. כל כמה שעות פיצוצים עמומים נשמעים ברקע, ואז ענן יירוט קל נתלה בשמי הכנרת, כמעט מתמזג בעננים הרכים של תחילת הסתיו.
למרות המלחמה כבדת הימים הרוח לא נשחקה: ביקנעם תחנת הריענון לחיילים עדיין פועלת באותה עוצמה. היא נפתחה ב־8 באוקטובר ומאז לא הפסיקה לעבוד – יוזמה של תושבות ותושבים, מכספם ומבעלי העסקים באזור. כמוה מצויות נקודות נוספות של התגייסות אזרחית מופלאה. גם המפנה בשדה הקרב תורם כנראה להתאוששות המורל. אבל אחרי החגים, גם אשליית אורך הרוח תתנפץ. אי אפשר לנרמל ירי על שליש מדינה ואי אפשר לקבל שגרה חדשה תחת אש. פיקוד העורף ייאלץ להכריע על פתיחת מוסדות החינוך, גם מקומות העבודה יצטרכו לשוב לסדרם. הכרעה בצפון חשובה, אבל הלקח מעזה הוא שלא נוכל להמתין לסוכות תשפ"ו.
הכטב"ם שפגע בבית ראש הממשלה בקיסריה הזעיק איתו גם את משטרת הגינויים. בסביבת ראש הממשלה מינפו את האירוע החמור והאסטרטגי, גם לבחינה פוליטית של השורות. הלנו אתה או לצרינו. מי טרם גינה את ניסיון ההתנקשות בראש הממשלה?
מצוד הגינויים מבליע בתוכו הנחת יסוד שמי שלא ״גינה״, תומך או שותק בשביעות רצון מול ניסיון האויב לחסל את ראש הממשלה. עצם המשאלה ל"גינוי" חושפת חוסר הבנה בסיסי של הסיטואציה: גינויים שמורים לעולם הפוליטי והדיפלומטי, להתבטאויות מעוררות סערה בתוכנו, לצעדים שנויים במחלוקת של מדינות אחרות כשאינך צד לסכסוך – לא לעולם של מלחמה מול אויב מר. מישהו מעלה בדעתו שיש צורך לגנות פגיעה בחיילינו? הרי אין שאלה איפה נמצא הראש והלב כשמדובר בעימות עם חיזבאללה. אפשר בהחלט לפרסם הודעה על השתתפות בצער על הנופלים, או חיזוק לראש הממשלה במקרה הזה. אפילו טלפון פרטי לשאול בשלומו יהיה מנומס וראוי, אבל גינוי?
אגב, באותה שבת שבה נרשם הניסיון החמור לפגוע במעון ראש הממשלה, נרצח אזרח מירי רקטה בעכו ושני לוחמים נפלו. הם נעדרו מהסרטונים של ראש הממשלה עצמו שעסק בניסיון להתנקש "בחיי ובחיי רעייתי".
למחרת הפגיעה, ראש האופוזיציה הדגיש בריאיון רדיו שניסיון תקיפת בית ראש הממשלה חמור מאוד, אבל משטרת הגינויים לא הייתה מסופקת. למה הוא לא צייץ גם בטוויטר? הסערה התמקדה בלפיד ובגנץ, אבל אז התברר שגם כמה בכירים בקואליציה של נתניהו לא גינו את המובן מאליו. אריה דרעי קיבל באיחור של כמה שעות מסר, ומיהר לצייץ חיזוקים לראש הממשלה ולרעייתו. גם גדעון סער ניסח משהו כללי, ובכל זאת – בלי תוספת חיזוק למשפחה. בכיר בליכוד שקיבל פניות דומות התרשם שבסביבת ראש הממשלה ניהלו רישום מדוקדק – מי צייץ, מי כתב. ועדיין לא כולם התיישרו לדרישה: סגן ראש הממשלה למשל, יריב לוין, לא טרח לפרסם הודעה. איש לא מעלה בדעתו ששתיקת לוין, אולי בשל החג, משמעה השלמה עם כוונות הרצח של האויב. גם גפני לא צייץ. אפילו בצלאל סמוטריץ' לא. איש לא חושד בהם, ראשי מפלגות בקואליציה, שהם אדישים לשלומו של ראש הממשלה, ואין סיבה לחשוב שהתחושות אחרות אצל נשיא המדינה או ראשי האופוזיציה.
יריביו הפוליטיים של נתניהו מעוניינים להביא במהירות לקץ כהונתו, זו מהות תפקידה של האופוזיציה; אבל לא ברור כיצד נעשתה הדרך מכאן ועד הפרשנות הנמהרת שלפיה היריבות הפוליטית המרה מתורגמת לייחול למותו של נתניהו, חלילה. אגב, גינויים בהחלט נדרשים כשבשדה הפוליטי נשמעות אמירות מסיתות. אין להן מקום. שלטים או אמירות מסיתות נגד ראש הממשלה בהפגנות אופוזיציונית הם בהחלט נושא להתנערות אופוזיציונית. לגנץ יש ארכיון עשיר בגינויים כאלה, של לפיד דל יותר. אבל זה לא המקרה.
מילא אם היו נשמעות תגובות מגחכות או מבודחות, אבל גם הן לא אותרו בשיח. איש לא שמח לאידו של נתניהו. גם לא גנץ ("אם הוא לא הצליח לשמור על הטלפון שלו מהאיראנים, איך הוא ישמור על המדינה שלנו?" גיחך נתניהו בעבר, כשיריבו נפל קורבן לפעולה עוינת של האויב). אבל כעת נבנו תילי תילים של פרשנות גם לאי־התגובות. מחפשים לסמן מחלוקת בכוח במקום שהיא איננה. במקום להתמקד באויב המשותף, מייצרים אויבים מדומים מבית. אולי דווקא את זה ראוי לגנות?
אחרי החגים כבר כאן, ואיתו שני אתגרים קואליציוניים משמעותיים: אישור התקציב וחוק הגיוס. הכנסת תחזור מפגרה ביום שני, כשברקע סערה של תחילת החורף. ב־5 בנובמבר יתקיימו בחירות בארה"ב, ב־3 בדצמבר עדות נתניהו במשפטו. לפני כל אלה גם מתוכננת תקיפה באיראן שמתמהמהת בינתיים.
את משוכת התקציב שנחשב סבוך יותר חקיקתית, הקואליציה המחוזקת באצבעות של גדעון סער וחבריו, אמורה לצלוח די בקלות. זה תקציב קשה, אבל המשמעת הקואליציונית תאפשר אותו. חוק הגיוס מורכב הרבה יותר. האגף האידאולוגי בליכוד ובציונות הדתית יכול להתעקש ולסכל אותו. הכנסת תפוזר אם לא תאשר תקציב, אבל דבר לא יקרה אם לא יחוקק פטור מגיוס לחרדים בזמן מלחמה. אומנם יצחק גולדקנופף מאיים בפיזור הכנסת תוך חודש אם לא יקבל את מבוקשו, אבל הוא איים כך גם בתקציב הקודם. אין לו אלטרנטיבה.
בריאיון החג שהעניק כאן לעמיאל ירחי וריקי ממן אמר גולדקנופף שמי שלא לומד יתגייס, והיה גם מי שציין בהתרגשות, שבטוויטר שלו גם פורסמו איחולי החלמה לחייל חרדי שנפצע. עצם העובדה שזה נחשב התקדמות מלמדת כמה המצב חמור. גולדקנופף השתנה מעט במלחמה. הציבור שלו השתנה יותר. אבל הציבור הישראלי השתנה הרבה יותר, והפער רק גדל. בסוכת רדיו קול חי, פרש גולדקנופף את תפיסת עולמו בכנות: "יש קערה גדולה. ומהקערה הזאת כל אחד ייקח מה שהוא צריך". מי ממלא את הקערה הגדולה ובמה? אלו שאלות שיו"ר יהדות התורה כנראה לא שאל את עצמו מעולם. הקערה הזו מלאה לא רק בכספם של משלמי המיסים אלא בדם החיים עצמם. אלתרמן קרא לזה מגש הכסף, אבל גולדקנופף היטיב לנסח את רוח התקופה. לא מגש כסף אלא קערה. אכול ושתה. מחר מישהו אחר ימות.
