בשיר "א סוכה'לע א קליינע" ("הסוכה הקטנה"), מתאר אברהם רייזין את הסוכה הקטנה והרעועה המשולה לעם ישראל. הרוחות הרעות המנשבות בחוץ מבקשות להחריבה, אך אבי המשפחה מבטיח לבתו המבוהלת כי הסוכה שרדה את הרוחות הסוערות בעבר – שכן היא "כצור עז בל תימוט".
זכינו בדורנו לחיות את תקומת ישראל בארצנו. אך כפי שנוכחנו שוב בשמחת תורה אשתקד, הרוחות הרעות המנשבות מכל צד עושות את כל שביכולתן כדי להעיף את סוכת דוד ממקומה. אויבינו אינם נאבקים כדי לחיות לצידנו בשלום במדינה משלהם. הם מנהלים מלחמת דת רצחנית נגד עצם קיומה של ישראל. אנו, המבקשים לקיים את מצוות "ושמחת בחגך" כעם חופשי בארצנו, מחויבים לעשות כמיטב יכולתנו כדי לסכל את מזימותיהם.
חיילי צה"ל בני דור הגבורה והניצחון הוכיחו שהם יכולים לאויבינו בשדה הקרב. ראש הממשלה בנימין נתניהו – שסירב להיכנע ללחצים האדירים מבית ומחוץ להפסקת המלחמה בטרם הכנעת אויבינו והשבת חטופינו – הוכיח לנו ולעולם כולו שיש ביכולתו של האור לנצח את ציר החושך.
כעת, לאחר שצה"ל חיסל במחיר כבד וקורע לב של דם חללינו את ראשי חיזבאללה, ובראשם חסן נסראללה, וכן את ראשי חמאס, ובראשם יחיא סנוואר – אנו שומעים לראשונה שבחים שעם ישראל היה ראוי לשמוע מעת שיצאנו למלחמת הקיום הזו, שנכפתה עלינו. רק כעת משווים מנהיגי המדינות הדמוקרטיות את סנוואר לצורר הנאצי, אחרי שחיזרו אחריו כדי שייאות ל"עסקה" שתכלול תמורת קבלת כמה מחטופינו את הפסקת הלחימה, שחרור המחבלים הרוצחים שישראל מחזיקה בהם והשבת רצועת עזה במלואה לידי מי שפגע בנו.
גם לכנסת יש תפקיד נכבד במיגור האויב. בימים אלה מכינה ועדת הכנסת את הצעת חוק גירוש משפחות מחבלים לקריאה שנייה ושלישית. לפי הצעת החוק המתגבשת, שהוגשה כהצעת חוק פרטית בידי ח"כ חנוך מילביצקי, יהיה שר הפנים מוסמך לגרש בני משפחה של מחבלים – בין אם ידעו או שהיה עליהם לדעת מראש על התוכנית לבצע מעשה טרור, ולא עשו את כל המאמצים הנדרשים כדי למנוע את עשייתה, השלמתה או את תוצאותיה, ובין אם הביעו תמיכה או הזדהות עם מעשה טרור, פרסמו דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה טרור או לארגון טרור. הגירוש יהיה לשטח רצועת עזה או ליעד אחר שהשר יקבע בהתאם לנסיבות.
לא מדובר בעונש קבוצתי. עלינו להכיר בכך שאין מחבל בודד. ללא הסיוע והתמיכה של בני משפחה אוהדים וללא ההסתה שלהם לטרור – לא היה המחבל מעז לפגוע בנו. משום כך יש צורך בעונש שירתיע הן את המחבל, הן את בני המשפחה. האם המתגאה בבנה השאהיד תדע שלא זו בלבד שלגאווה אין מקום, אלא שיש לה גם מחיר כבד. כך תקטן המעטפת התומכת. המחבל עצמו, ביודעו שמעשהו יגרום לגירוש אמו, אביו ובני משפחה נוספים מביתם, יצטרך לשאול את עצמו אם בכך חפצו.
תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, וגם מערכת המשפט, כבר הכירו בצורך להרוס בתי מחבלים כאמצעי חוקי במסגרת חובתה של המדינה להגן על אזרחיה ולהרתיע מחבלים – אף שיש באמצעי זה פגיעה בשאר בני משפחתו של המחבל. אולם משהתברר שאמצעי זה אינו מייצר הרתעה מספקת, זכותה וחובתה של המדינה לבער את הרע על ידי שימוש באמצעי מרתיע יותר.
בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי מחקרים שנעשו לאורך השנים על ידי המטה לביטחון לאומי ועל ידי צה"ל בעניינם של עשרות מחבלים בעלי אזרחות ישראלית או בעלי היתר שהייה בישראל העלו כי החשש היחיד של המחבלים היה מה יהא על בני משפחותיהם לאחר הפיגוע. הגליית בני המשפחות היא עונש חמור שיש בכוחו להרתיע, ומכאן נחיצותו.
הדין הבינלאומי מכיר בזכותן של מדינות לשלול אזרחות ולגרש אנשים המסכנים את הביטחון הלאומי או את הסדר הציבורי. כך גם פסיקת בית הדין האירופי לזכויות האדם. כל שנדרש מאויבי ישראל הוא להשלים עם קיומה, ולחדול מהתמיכה בטרור המוביל לפשעים החמורים ביותר נגד העם היהודי – דרישה שכל שוחרי שלום האמת חייבים לדבוק בה.
שנזכה לכך שתעמוד סוכתנו בארצנו עדי־עד.
