בשמחת תורה נקרא בפסוקיה האחרונים של התורה על משה: "ויראהו השם את כל הארץ". על כך דרשו חכמינו, כדברי רש"י: "הראהו את כל ארץ ישראל בשלוותה, והמציקין העתידים להיות מציקין לה". משה היה מודע הן לשלווה ולמצוקה, ובדבריו האחרונים בירך את עמו: "וישכון ישראל בטח, בדד עין יעקוב". על הפסוק הזה אמרו חכמים שיש שני סוגים של בדידות – בדידות רעה, כמו זו שתיאר ירמיהו בימי החורבן, ולצידה בדידות טובה, מעין זו שתיאר יעקב אבינו בברכתו לבניו. כשמשה אמר "בדד עין יעקב", הוא רצה לומר: אתם תהיו בודדים בין האומות, אך יהי רצון שתהיה זו הבדידות של יעקב, בדידות טובה.
שנה של מצוקה וייסורים עברה עלינו משמיני עצרת שעבר, הנורא שבמועדים, ועד שמיני עצרת זה, הבא עלינו לטובה. בימים קשים חשנו שאין בעולם מי שמבין אותנו, שאין מי שעומד לצידנו. נשכנו שפתיים והמשכנו הלאה. בימים הראשונים של המלחמה אמר שר החוץ דאז, לפי הפרסומים, שהשעון המדיני מתקתק, שיש לנו שבועיים־שלושה למלחמה לפני שיכפו עלינו הפסקת אש. והנה, אנחנו נלחמים כבר שנה בחירוק שיניים. הקורבנות עצומים והיגון קודר, אך עמדנו בהם והוספנו ללכת. לא היינו מאמינים שנוכל לעמוד במלחמה של שנה תמימה מול אויבינו, לעיתים גם תוך מאבק מול ידידינו וגם תוך ספקות פנימיים קשים.
אינני יודע אם הצלחנו להפוך את הבדידות שלנו לבדידות טובה, אבל נשאנו אותה בגבורה עיקשת. וזאת הברכה שנבקש היום מא־לוהינו: את הכוס המרה של המציקים שתינו עד תומה, "בדד עין יעקב"; אנא, אנא זכה אותנו לקיים "וישכון ישראל בטח".
