אחת הטענות הרווחות בפיהם של שרים וחברי כנסת מסוימים נוגעת לזכותם להוביל רפורמות ושינויים משמעותיים מעצם היותם נבחרי ציבור. זאת בשונה מאנשים ממונים שלא נבחרו ישירות על ידי האזרחים, המתיימרים לייצג ערכי יסוד אישיים משלהם. האחרונים מכונים לא פעם "פקידים" והראשונים "נבחרים". אין ספק שבעלי תפקיד בממסד בכל הדרגות, עובדי מדינה לסוגיהם, חייבים בזהירות רבה בכל הנוגע להפעלת שיקול דעתם ולהימנעות מהחלטות של שרירות לב ובעיקר יוהרה כלפי הציבור, אולם מכאן ודאי לא נובע שהפוליטיקאים הנבחרים רשאים לנסות להוביל מהלכים, בעיקר אלה הנוגעים למבנה המשטר שלנו, בצורה חסרת זהירות ובהתעלמות מהתוצאות הנלוות העלולות לעיתים להיות הרות גורל.
התחושה של "אני נבחרתי לכן אני יכול" מחמיצה חלק חיוני במשמעות של היות האדם נבחר ציבור. מי שזוכה לאמון הציבור (או חלק משמעותי בתוכו) מחויב מלכתחילה להקפיד על אמינותו ועל רגשות האמון הציבוריים בו עוד יותר ממי שמונה לתפקיד כלשהו. לא סביר לבקש מצד אחד סמכות מפליגה מפני "שזכיתי באמון הציבור", ומצד שני לנהוג בדרך המעוררת חוסר אמון בולט בקרב ציבור עצום ואף להיות שותף בשלטון שהאמון בו הולך ופוחת.
אך בכך לא די. דווקא מי שמגיע לתפקידו הרם כתוצאה מבחירה של אזרחים, צריך לחוש הרבה יותר מחויב כלפי שולחיו. אפשר אפילו לטעון שנבחר ציבור משמש בהיותו שר או חבר כנסת "במשרת אמון" כלפי הבוחרים, לא פחות ממנכ"ל במשרד ממשלתי. המשמעות של משרת אמון של איש ציבור חמורה יותר ממה שמתחייב ממשרת אמון אישית של מישהו בלשכתו. מעבר לכך: אין בחיים האנושיים זכות בעלת משמעות ערכית שאינה כרוכה בחובה ממשית. הזכות הגדולה להיות בן זוג אוהב, להיות אם לילדים, להיות שותף לדרך או לפרנסה, כל אחת מאלה מבוססת על חיוב עמוק של נאמנות, דאגה ומסירות.
כאשר שר המשפטים, יריב לוין, ויו"ר ועדת החוקה, שמחה רוטמן, הובילו את תוכניתם לשינוי חוקתי היה להם בוודאי גם יסוד של קיום שליחות כלפי חלק מבוחריהם. אולם מאותה עת שדרכם המרחיבה והבוטה חרגה מכל מה שהוצג לציבור טרם הבחירות ובעיקר כשדרך זאת גרמה למשבר נורא, לפילוג פנימי שטרם ידענו ולהחלשה ביטחונית ברורה של מדינת ישראל, מעת זאת הם פעלו בכשל אמון יסודי ובהפרה של חובתם הברורה דווקא משום היותם נבחרי ציבור ולא "רק" פקידים.
גם אם נפנה ברוח ימים אלה של חגי תשרי למושג של ישראל כעם נבחר, נוכל ללמוד עד כמה סגוליות זאת מחייבת על כל צעד ושעל. תפילות הימים הנוראים הן ביטוי מובהק לשילוב ההכרחי והמקיף בתפיסה היהודית בין הסגולות שזכה בהן עם ישראל, לבין חובותיו כלפי בורא העולם ומתוך כך כלפי ברואיו. נכון, שברוח העידן הנוכחי , נוח יותר לשוחח על מעמדן של הזכויות מאשר על תוקפן של החובות. אולם גם המרבים להדגיש (בצדק) את זכויות האדם והאזרח מבינים שאין שום משמעות מעשית לזכויות אלה בלא שעומדות מולן חובות ברורות הן של המדינה והן של אזרחיה. למשל, לעולם לא יוכל אדם לבקש לעצמו חופש תנועה בלא שהמדינה תהיה מחויבת לכך שלא תגביל את תנועתו ללא סמכות וצידוק ובלא שאנשים אחרים יהיו מחויבים שלא להציק, להטריד ולפגוע בו בדרכו.
שליח הציבור העומד בימים אלה בבתי הכנסת לבקש על עמו הוא ללא ספק דוגמא לנבחר ציבור. הוא יכול (הלכתית) לבצע את תפקידו רק בהיותו מקובל על הקהל. הוא מבקש רחמים על עצמו ועל שולחיו. הוא מבקש שהציבור לא ייפגע מפני תקלה כלשהי שחלה בו, כיוון שהוא איש האמון המוחלט של הרבים. הוא זוכר כי התפילה הנשמעת מפיו היא תפילת עם ישראל כולו (ראו תפילת "הנני העני ממעש", אותה אומר שליח הציבור לפני תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים). אדם שכזה לא יכול לומר לעצמו שהצבתו בתפקידו על ידי כלל הקהל מזכה אותו במעמד עדיף, או בהתמקדות בצרכים האישיים שלו. להיפך, מי שנבחר לייצג את הקהל, או את ציבור הבוחרים מחויב ללא הרף לבדוק כמה הוא מועיל וכמה הוא עלול להזיק. ולכן כל אחד משרי הממשלה וכל אחד מחברי הכנסת מחויב להסיר את ידו מכל יוזמה המביאה לפילוג וסכנת חיים. מי שנבחר , חייב בהרבה יותר זהירות ממי שממונה.
