הביקורת על ראש הממשלה מפצלת את הימין

בקרוב נדע אם המבחן הפרלמנטרי המפרך שהקואליציה צלחה השבוע בעור שיניה הוא חוויה מחשלת, או רק קדימון למבחן האמיתי

צילום: AFP

בנימין נתניהו. צילום: AFP

You have access.

בשעה 04:52 שבין שני לשלישי, כשעמוד השחר עוד לא קם, שרדה הקואליציה אתגר מהקשים ביותר שידעה בחודשים האחרונים. נושאי דת ומדינה הם מוקש הנעל המאיים ביותר של הממשלה הנוכחית, וכשזה מגיע להצבעה בכנסת בעיצומה של מרידה רבתי, חילופי השמצות עדתיים ויושב ראש קואליציה שנחשד בגיוס כספים ולא בגיוס להצבעה – יש כאן מתכון לאסון.

בשעת ערב, כשראש הממשלה בנימין נתניהו עוד היה מעל הים בדרך ארצה מבריסל, הקואליציה נמצאה בפיגור של קול אחד. מנהיג ישראל ביתנו אביגדור ליברמן החל את ההתנגדות לחוק המרכולים כצעד הצהרתי, אבל שורת התבטאויות לא זהירות מנעה ממנו לרדת מהעץ. יושב ראש ש"ס אריה דרעי אמר בישיבת ראשי הקואליציה בשבוע שעבר שבנימין זאב הרצל ו'אחד העם 'לא הקימו מדינה כדי שיקנו פה בשבת בשר לבן. ליברמן נקלע למצוקה חריפה: בוחריו כבר בלעו צפרדע כשרה או שתיים מאז שהצטרף לממשלה, אבל השמצות עם רמיזה עדתית ברורה – זה היה כבר יותר מדי.

משה גפני, אריה דרעי ויעקב ליצמן. החליקו את הפרת המשמעת. צילום: מרים צחי

המפלגות החרדיות, שהחליקו לליברמן את הפרת המשמעת הקואליציונית כדי לא להיראות כמנצחות גדולות מדי, גילו למרבה הדאגה שהדיל המפורסם שלהן עם חברי הכנסת הערבים בנושאי דת ומדינה התפוגג לו. דחיית ההצבעה בשבוע הפכה את האירוע מסוגיה דתית לאירוע פוליטי חם, והרשימה המשותפת לא יכולה הייתה להיעלם מהמליאה כשכל תשומת הלב מופנית להצבעה. וכך, בעוד ליברמן מטפס על עץ אחד, מצאו את עצמם דרעי ומשה גפני על עץ שני: צדיקותו של יעקב ליצמן מנעה מהם כל יכולת גמישות. מה, הוא מוקיר שבת יותר מהם?

ההתחככות הזו הותירה במצב לא נעים גם את טלי פלוסקוב, נציגת העולים של כולנו, ואת רחל עזריה, נציגת הליברלים במפלגה. יהודה גליק ניצל את האירוע כדי לדרוש חקיקה נגד פרסום של סיגריות, אבל אז התברר שלליצמן יש בעיה עם זה. שר הבריאות לשעבר נלחם בשיניים נגד החקיקה שנועדה למנוע עישון. מה טבעי יותר מזה?

נתניהו ביקש מהשר יריב לוין לחזור לשירות מילואים פעיל כיושב ראש הקואליציה. לוין הפעיל לחצים כבדים על חברי הכנסת הסוררים בניסיון לייצר בחזרה את הרוב האבוד, ובסוף מצא את נוסחת הפשרה שהורידה את גליק ועזריה מהעץ. במקביל, דוד ביטן, בהגדרה מחדש של המושג "פיצול קשב", הצליח להפיל את הלבנה הראשונה, בדמותה של אורלי לוי. חברת הכנסת שנטשה את ישראל ביתנו אמנם נמצאת באופוזיציה, אבל ביטן הסביר לה שיש כאן הזדמנות גם לחסוך מעובדים מוחלשים את הצורך לעבוד בשבת, ועל הדרך גם לתקוע את שנוא נפשה ליברמן. פרצופו הזורח של נתניהו בשיחה עם הכתבים בכנסת בשעת לילה מאוחרת לימד שהוא היה די בטוח בתוצאות.

האם הצבעה כזו מותירה משקעים בקואליציה ומקרבת את קיצה? לוין משוכנע שההפך. לפעמים, הוא הסביר, צריך להביא דברים לקצה כדי להפוך את המומנטום. האופוזיציה לא תוכל למתוח את כוחותיה עד לקצה בקרוב, וראשי המפלגות אצלנו הבינו שלא כדאי לחזור על המהלך. גם לוין יודע שזה רק הקדימון לסרט האמיתי: פרסום המלצות המשטרה בתיקי נתניהו, שמחכה במורד החורף הקרוב.

פתרון שתי המדינות 2018

הנה תרחיש דמיוני לגמרי, בלתי מבוסס ולא סביר. מתישהו בחודשים הקרובים, במסיבת עיתונאים מיוחדת, יודיע דונלד טראמפ על תוכניתו ל"אולטימט דיל". הבטחתי לחשוב אחרת ומחוץ לקופסה, הוא יאמר, אז הנה המחשבה ללא הקופסה: הפלסטינים יקבלו את רעיון שתי המדינות, בירה באבו-דיס ולמעלה מ-90 אחוז מהשטח. ישראל תקבל את המקומות הקדושים בירושלים, סיפוח גוש עציון ומעלה-אדומים, והשארת כל ההתנחלויות על כנן גם אם הרחוקות שבהן שוכנות בלב אזורים פלסטיניים. חשוב מכך: צה"ל יישאר לא רק על גדת הירדן, אלא, כפי שאמר נתניהו בנאומו בכנסת לזכר רבין בחודש שעבר, "ממערב לירדן". זאת אומרת, הפלסטינים יקבלו מדינה עם צבא, רק שזה יהיה צבא ההגנה לישראל.

דונלד טראמפ. "אולטימט דיל". צילום: AFP

די ברור כיצד ישיבו הפלסטינים. אבל נתניהו יפתיע: דיל טוב מזה לא נקבל, הוא יאמר לשרים מה שאמר להם בחודשים האחרונים. יש הצעות שלא נוכל לומר להן לא. כשמסתכלים לאחור שלושים שנה ומנסים לראות קדימה שלושים – לא נקבל עוד הצעה מפתה כל כך. ואם הפלסטינים ישיבו בשלילה, נקבל לגיטימציה בינלאומית.

הרי רק בשבוע שעבר השמיע לראשונה טראמפ את האפשרות להכרה אמריקנית בשתי מדינות, ולגמרי לא במקרה זה קרה יממה אחרי שראש הממשלה אמר בוועדת החוץ והביטחון שלפלסטינים תהיה בכל מקרה ריבונות מוגבלת. הוא עוד הוסיף: "רשות, מדינה, שיקראו לזה איך שהם רוצים".

מה יעשה אז הליכוד? מה יחשוב הציבור? כיצד יגיבו אבי גבאי ויאיר לפיד? ההיסטוריה מלמדת שכל תוכנית מדינית שמוצגת על ידי ראש ממשלה מימין זוכה לרוב של 60 אחוז ויותר. השמאל לא יכול להתנגד, ולרוב הימין אין בעיה לתמוך. למי שלא חושב כך, ראוי להזכיר שדוד ביטן, למשל, הצביע בעד ההתנתקות במשאל המתפקדים ב-2004. רוב בכירי המפלגה לא ינהגו אחרת הפעם.

השבוע, כשברק רביד פרסם בערוץ 10 את הבטחתו של נתניהו לנשיא צרפת עמנואל מקרון ולפיה "אני מוכן לוויתורים", לשכת ראש הממשלה מיהרה להכחיש את הציטוט. בכלל, ראויה לציון העובדה שבניגוד לשני קודמיו שהסתבכו בחקירות, נתניהו לא פונה שמאלה כדי לפייס את רשויות אכיפת החוק, ודווקא נצמד לימין. אבל נשיאים חריגים מזמינים אירועים חריגים, וגם תסריטים דמיוניים.

הימין החדש

שנה וחצי אחרי פרוץ חקירות נתניהו, הרוב המכריע של מחנה הימין עדיין עומד מאחורי ראש הממשלה. הגוש מתכרסם מעט, אבל בגדול אחוזי התמיכה בנתניהו נותרים כשהיו.

אלא שיש חריג אחד: בניגוד למה שניתן היה אולי לחשוב, הביקורת על ראש הממשלה לא מגיעה ממה שנהוג לכנות "הימין הרך", אלא מלב המחנה, מהציבור הדתי-לאומי. שלושים משלושים חברי הכנסת של הליכוד הולכים עם ראש הממשלה, סיעת כולנו שומרת על הקואליציה שלו, אבל בזה אחר זה מתייצבים עיתונאים ואנשי ציבור מהאגף האידיאולוגי של ההתיישבות – קלמן ליבסקינד, נדב העצני, ישראל הראל והרב יובל שרלו, למשל – נגד התנהלות נתניהו. הדיון הער מתמקד בשאלה אם זו קריאה לטוהר המחנה או טהרנות, הבעת אומץ לב או ריקוד 'מה יפית' סוער.

קלמן ליבסקינד. טוהר המחנה או טהרנות? צילום: אבישג שאר ישוב

הדיון המעניין יותר הוא השאלה אם מתפתחים כאן שני מחנות ימין. רגע אחרי ששושלת בוש ירדה מבימת ההיסטוריה, המפלגה הרפובליקנית השתנתה לעד. תנועת 'מסיבת התה' השמידה דור אחד של הממסד, וטראמפ – את מה שנשאר. הימין האמריקני החדש אינו צמוד לאידיאולוגיות הכלכליות והדתיות של הימין הישן. הוא זועם על מי שגנבו לו את המדינה, ומבחינתו חלק מהגנבים יושבים גם באגף השמרני. מי שקורא סקרים יופתע לראות כמה מבוחרי הליכוד אינם רואים את עצמם מחויבים לסדר יום שמרני מבחינה דתית, וימני מבחינה מדינית.

האם אחרי עידן נתניהו זה מה שיקרה גם פה? והאם הציונות הדתית היא הממסד הישן שייבעט על ידי מסיבת התה הישראלית? אירועי השבוע האחרון מעוררים את התחושה שהעימות הגדול בימין ממתין אחר הדלת. באופן מוזר, מי שבעצם שלטונו מעכב את התפרקות הימין לרסיסים הוא דווקא נתניהו, שעומד בלב ההתכתשות.