האם אסור לספור את כיפותיהם של חללים? האיסור הזה רלוונטי רק אם מפרשים את ספירת הכיפות באופן הכי ציני והכי מנוכר; אם מניחים שהספירה הזו היא הצהרת הון או איזה דרבי מעוות. מי שחי בתוך הקהילה הדתית-לאומית יודע במה באמת מדובר: בתגובת ההלם הקודר של קהילה אבלה ועטופת יגון; באדם שפגע בו שוב הברק, בפעם המאה או המאתיים, והוא סופר בתדהמה אילמת את צלקותיו.
כולנו גדלנו על סיפורו של קיבוץ בית השיטה, שאיבד במלחמת יום הכיפורים אחד עשר מבניו. איש לא ניסה להציג את המניין הזה כאילו הוא נבע מאיזה דחף מגזרי מסולף ומתנשא. כל אדם נורמלי מבין את ההצטברות שלא תיאמן של עומס הבשורות הרעות, שהלמו בתושבי בית השיטה בחורף הנורא ההוא. מה שהיה נכון לבית השיטה ביום הכיפורים, נכון גם לקרני שומרון בשמיני עצרת.
המספרים הם באמת לא הדבר הכי חשוב. רחוק מזה. לפעמים בכל זאת אין מנוס מלשלוף אותם, למשל כאשר מישהו מעז לקרוא ללוחמי ההסדר "משתמטים". לאנשים כאלו אני מראה שבערך עשרה אחוזים מחללי צה"ל במלחמה הזו הם תלמידים ובוגרים של ישיבות ההסדר – קבוצה שהיא הרבה פחות מאחוז אחד של האוכלוסייה הישראלית. העובדה הזו סותמת בעיניי את הגולל על הפולמוס המכוער בנוגע לתרומת ההסדרניקים לצבא. ואם, למשל, מישהו מעליל שלדתיים לא אכפת מהחטופים, כדאי להזכיר לו מי מוכן למסור בעבורם גם את נפשו.
בשנות החמישים באו פעם לבן גוריון מנהיגי החינוך הדתי וקבלו על שמפלים אותם בתקציבים. בן גוריון ענה להם, בלי להתבייש: "כשיהיה שוויון בבתי העלמין הצבאיים, יהיה שוויון גם בתקציב החינוך". אם יש עוד מישהו שמעלה טענות כאלה או דומות להן כנגד הציונות הדתית – אין מנוס אלא להזכיר לו מספרים. לפעמים ההסתייגות מהספירה היא רק מניפולציה פוליטית; לעתים המסתייגים מספירת כיפות הם אותם אנשים שלא מהססים לספור קוקפיטים, ולהתהדר בחיל האוויר כאילו היה המיליציה הפרטית שלהם. אבל נחוץ לומר שספירות כאלו באמת משאירות טעם רע בפה, ובאמת עדיף לא להרבות בהן.
במקום לספור, עדיף לספר. צריך לספר את סיפוריהם של כל הנופלים, אך באופן טבעי אדם נמשך לנופלים במעגלים הקרובים אליו. לא רק לנופלים הסרוגים אני מרגיש קרבה מיוחדת, אלא גם לנופלים תושבי מודיעין עירי. מודיעין שילמה גם היא מחיר כבד מנשוא במלחמה הזו, ובאופן טבעי אני חש קרבה מיוחדת לנופלים שהיו שכניי. ומבין אלו שאינם שכניי, אני חש קרוב במיוחד לאלו שהיו בנים של חברים, או חברים של בנים, או שהתכתבו איתי מדי פעם בדברי תורה, או שהכרתי דרך מכרים משותפים; כל מושאיו של חוק הדתיים השלובים. כך דרכו של עולם.
כל הנופלים הם גיבורים, וכל סיפוריהם מפעימים. אני קורא עליהם שוב ושוב, ורואה שבאמת הטובים יותר נופלים ראשונים. זה לא פלא ולא קארמה: הם אלו שהתעקשו להמשיך להתנדב למילואים גם בגיל 45 עם שמונה ילדים, הם אלו שהתנדבו לכל משימה מסוכנת, והם אלו שנפלו. יש נופלים נפלאים כאלו מכל המגזרים ומכל המקומות, ואם רבים מהקדושים הללו חבשו כיפה סרוגה, למדו בבתי המדרש הסרוגים וחיו לאור תורת הציונות הדתית – אני גאה להיות שייך לקהילה שאליה גם הם היו שייכים, וגאה לספר שוב ושוב את סיפוריהם, לצד סיפורים אחרים של נופלים מקהילות אחרות. סיפוריהם של הנופלים תלמידי החכמים הם גם ההפרכה המוחצת של הטענה שאי אפשר גם ללמוד תורה וגם לשרת בצבא: אפשר וצריך.
אני מעדיף לספר מאשר לספור. אך אם בכל זאת חייבים לספור, אז כמו שאנחנו סופרים יהודים שעומדים לתפילה. לפי המסורת, אנחנו לא סופרים אותם אחד-שניים-שלושה, אלא בעזרת מילות הפסוק הושיעה-את-עמך. וכך נספור: הושיעה את עמך, וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם. אנא.
