אחרי שהלחץ הציבורי האדיר הוריד את חוק (אי) הגיוס מהפרק, מתפנים המנהיגים הפוליטיים של הציבור החרדי בשביל להשיג באמצעים אחרים את מטרתו האמיתית, מניעת פגיעה כלכלית בחרדים הלא-מתגייסים. חוק המעונות שעומד עכשיו על הפרק, הוא למעשה אותה הגברת בשינוי אדרת – החרדים ימשיכו לא להתגייס, אך שינוי הקריטריונים יחזיר להם את הסבסוד במעונות לילדי אברכים שאינם עובדים, הטבה בשווי של אלפים רבים לכל ילד בשנה.
אך העניין אינו רק החזרת התמריצים לגיוס לאחור, ואינו רק מימון נוסף של האוכלוסיות העובדות והמשרתות את הציבור החרדי. הכללת משפחות אברכים בעלות הכנסות נמוכות מבחירה – כלומר המצב שהיה לפני ביטול מעמד האברכים, ואשר ישוב אם החוק יעבור – שוללת מקבוצות אחרות, הקבוצות אשר מעונות אלו נועדו להן מלכתחילה, את הגישה למשאב הציבורי הזה.
להדגמת העניין, אספר סיפור אישי:
לפני עשור גרתי בירושלים, בשכונה דתית-לאומית עם מיעוט חרדי. בשכונה ישנו מעון תמ"ת מסובסד אחד של רשת אמונה – תנועת האישה הדתית לאומית. באותו מעון מסובסד רובם של הילדים היו חרדים – כאמור, מיעוט בשכונה – מסיבה פשוטה: מספר המקומות במעונות המסובסדים מוגבל, והנהלים בעדיפות הקבלה נותנים עדיפות למשפחות עניות. משפחות חרדיות שבהן האב במעמד אברך וכמעט כל ההכנסה מגיעה מהאם, הן בממוצע משפחות עניות, ודאי כשמדובר במשפחות גדולות. עם השוואת אברכים להורים עובדים, משפחות כאלו תמיד יהיו לפני משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים.
כל עוד מדובר במשפחות עניות עובדות, יש היגיון בהעדפה לפי גובה ההכנסה, אך ברור שאם מחשבים משפחות עם שני הורים עובדים יחד עם משפחות עם הורה עובד אחד, לא יישאר להורים העובדים סיכוי. כל עוד ההורים סטודנטים וההכנסה נמוכה, כנראה יימצא גם לילדיהם מקום במעון לצד ילדי האברכים. אך מהרגע ששני ההורים סיימו את לימודיהם ונכנסו לשוק העבודה, הסיכוי שלהם לקבל מקום במעון הפך לקלוש.
באופן אישי, כל עוד הייתי במעמד סטודנט ואשתי עבדה, קיבלנו מקום במעון. אך כשניסינו להכניס למעון את הילדה השנייה, אחרי שסיימתי את הלימודים והתחלתי לעבוד, מהר מאוד הבנו שאין טעם לנסות. במקום לשלוח אותה למעון שנתמך על ידי המדינה על מנת לתת פיתרון לבני זוג עובדים, נאלצנו לשלוח את הבת למעון פרטי יקר, באיכות לא גבוהה, שלמרבה האבסורד נוהל על ידי חרדים, ורוב הילדים בו היו ילדים דתיים-לאומיים שלא נשאר להם מקום במעון הדתי לאומי שבשכונה.
כלומר, לא רק שההורים העובדים משלמים מכספי המיסים שלהם את סבסוד המעון למשפחות שאביהן בחר ללמוד ולא לעבוד, אלא מוצאים את עצמם במקרים רבים מודרים מהמשאב הציבורי המוגבל ממילא שמתקיים מכספי המיסים שלהם, משום שהוא מחולק, באופן לא פרופורציונלי, לאוכלוסיה לא עובדת.
סבסוד מועדף של אוכלוסיה שלא מתגייסת בזמן מלחמה, הוא אירוע שחוסר המוסר שבו זועק בפני עצמו. כשהוא בא על מנת לשמר את אי הגיוס של אותה האוכלוסיה, ולשמר את התמריצים שמאפשרים לה לא להתגייס, חוסר המוסר כבר הופך לחוצפה. אך כפי שפורט לעיל, חוסר הצדק הוא יסודי יותר – שינוי הסבסוד בא באופן ישיר על חשבון האוכלוסיה העובדת והמתגייסת, ועל חשבונה, וזהו עוול מוסרי בלתי נסבל. כשמוסיפים לכך את העובדה שהנפגעים באופן החמור ביותר הם ההורים המתגייסים והעובדים ששולחים למעונות דתיים לאומיים (שבניגוד למעונות חילונים, רלוונטיים גם לחרדים), העניין כבר הופך לבגידה של ממש בציבור ששילם מחיר כבד כל כך במלחמה הזאת, בידי מי שאמורים להיות נציגיו.
במצב נורמלי, מי שהיו אמורים להבהיר שסבסוד המשפחות הלא עובדות ולא מתגייסות על חשבון המשפחות העובדות והמתגייסות לא יימשך, הם נציגי הציבור המתגייס. במצב נורמלי, לא היינו זקוקים לבייביסיטר המשפטית גלי בהרב מיארה בשביל להבין שלא הגיוני להתייחס באותו האופן לאנשים שמנסים להתפרנס, ולאנשים שעושים הכול בשביל לא לעבוד. במצב אפילו חצי נורמלי, לא היינו צריכים לחשוש שאותם נציגי ציבור מתגייס יתנו יד לחקיקה שתשיב את אותו מצב לא הגון ובלתי מוסרי.
בסופו של דבר, לא רק שמדובר על פגיעה חמורה באינטרס של המדינה, שאמורה לרצות לתת תמיכה למשפחות משגשגות כלכלית שמחזיקות את עצמן ומשלמות מיסים ולא לעודד את ההפך, ולא מדובר רק על הוצאה תקציבית לא מוצדקת. כמו כל משאב ציבורי, המעונות המסובסדים הם משאב מוגבל. כשנותנים משאב מוגבל למי שלא ראוי לו, למי שהיו המטרה המקורית של אותו שירות מדינתי פשוט לא נשאר.
החוזה של המדינה מול אזרחיה המשרתים ומשלמי המיסים שבור. וחוזה שבור כזה, שהוא מכעיס בתקופת שגרה, בתקופת מלחמה הוא כבר בלתי נסבל, ולכן הניסיון לעגן את ההשתמטות החרדית בחוק מפורש נכשל. החוזה הזה חייב להיות מתוקן, או שלא נשרוד. רוב גדול מאוד מהציבור כבר מבין זאת, אך דומה שנבחרי הציבור מסרבים להבין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אם נבחרי הציבור של הציבור המשרת יתנו יד לקיבוע המצב הקיים, אותו ציבור ימצא, בסופו של דבר, נציגים אחרים שייצגו אותו. ייצגו באמת.
