כשחיים ויצמן עבר לגור בעיר מנצ'סטר ב-1904, רבים בתנועה הציונית הצטערו על האבדן של דמות כה מרכזית בתנועה הציונית שעבר לגור באנגליה ואפילו לא בלונדון. הם סברו שוויצמן לקח את כישרונותיו למקום יחסית זניח, אבדה לתנועה הציונית. בינתיים, ויצמן שכיהן כפרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר טיפח מערכת יחסים חמה עם חבר פרלמנט אנגלי מקומי במנצ'סטר בשם וינסטון צ'רצ'יל, וכמו שאומרים, כל השאר היסטוריה.
משחר התנועה הציונית, היכולת לטפח מערכות יחסים אישיות ואסטרטגיות היו חלק בלתי נפרד מהמאמץ הציוני. כמו כל כך הרבה דברים שנזנחו עד ה-7 באוקטובר, היום אנחנו מתעוררים למחיר של הזנחת הקשר האישי והמסר האוניברסלי של הציונות, בעוד אויבנו מתעצמים בנקודה זו מיום ליום.
אם זו ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר, הצהרת בלפור, תנועת ההעפלה, רכישת הנשק ב-1948, או גיוס מתנדבים לצבא ההגנה לישראל שזה עתה נולד, התנועה הציונית קיימת בזכות מערכות יחסים אישיות. היכולת לשכנע קהל יעד משלל רקעים ומדינות והיכולות למנף מערכות יחסים אלו להבאת תוצאות אמיתיות – הם אבני היסוד של הנס שקוראים לו קיבוץ גלויות ומדינת ישראל.
מערכות יחסים אלו לא הסתיימו עם הקמת המדינה. חברותו של איש העסקים אדי ג'ייקובסון מסנט לואיס עם הנשיא טרומן שהביאה את הסיוע האמריקאי למדינת ישראל, ומנחם בגין שהקים בסיוע יהודי התפוצות עשרות אלפי יחידות דיור הן שתיים מתוך מאות ואלפי מקרים שבהם התנועה הציונית מינפה מערכות יחסים אישיות לקידום החזון הציוני ובניין ציון. סביר להניח שאם כותב שורות אלו היה איש מוסד או עם מומחיות בעולם הביון, הרי שרשימת הדוגמאות למערכות היחסים שעזרו לישראל הייתה כפולה ומכופלת שבעתים.
"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" – הסכנה לכל חברה היא ההרגל ולקיחת דברים כמובנים מאליהם. אחרי שניים-שלושה דורות, עם הברכה שיש בעובדה שרוב היהודים שגרים בארץ נמצאים בה כבר שם שנים רבות, הקשר האישי כמרכיב פעיל של התנועה הציונית הולך ונחלש. היחלשות זו מתרחשת בדיוק כאשר נכס זה של קשרים אישיים מתחיל להשפיע לטובת שונאינו ומבקשי רעתנו. את השפעת גלי המהגרים ממדינות שעויינות את ישראל שהגיעו לאירופה וצפון אמריקה ראינו בשנה האחרונה בהפגנות חסרות תקדים נגד ישראל. פלסטינים שעוינים את ישראל הם אורחי כבוד בכל קמפוס שמכבד את עצמו, כאשר הם מוצאים אוזן קשבת אצל סופרים, אנשי רוח, אושיות תקשורת ובחוד החנית של דעת הקהל העולמית.
בשבועות האחרונים יהודים ברחבי העולם הזדעזעו כאשר הסופר האמריקני המשפיע טא-נהסי קואטס אמר שאם הוא היה גדל כפלסטיני בעזה ייתכן שהוא עצמו היה משתתף בטבח השביעי באוקטובר. כאשר הוא נשאל אחר כך אם הוא מכיר בכלל את הצד הישראלי של הדיון, קואוטס סיפר שהוא הוטס לישראל על ידי ארגונים אנטי ישראליים, נפגש עם האנשים של 'בצלם' וארגונים אחרים, וכך עיצב את תפיסת עולמו אליה נחשפים עכשיו מאות מיליוני אנשים.
לא קשה לדמיין עולם שבו קואטס היה מגיע לישראל ביוזמת ארגון ציוני, פוגש את הצד הישראלי, ושומע את חזון הציונות החיובי של הפרחת השממה – שלא בנוי על הרס, טרור, וחורבן. צו השעה עכשיו ולדורות הוא חזון ציוני שאינו נלקח כמובן מאליו ואינו מסתיים ברגע הקמת המדינה. ב-7 באוקטובר למדנו בדרך הקשה את מחיר השאננות בביטחון. לא צריך לחכות לאסונות נוספים בכדי להבין כמה חשוב שכל אחת ואחד בתנועה הציונית, הן בישראל והן מחוצה לה, יטפחו וימנפו קשרים אישיים שמעבירים את חזון הציונות לקהל רחב יותר, עולמי יותר, ומגוון יותר.
זכורני כי כאשר השתתפתי בשיעוריו של הרב יונתן זקס, רבה הראשי של אנגליה, בישיבה יוניברסיטי בניו יורק, הרב זקס דיבר על קשריו האישיים עם אנשי דת מדתות אחרות. שאלתי את הרב זקס מה דעתו על זה שיש שחושבים שעלינו ליצור קשרים חזקים יותר עם אנשי דת המזוהים יותר עם קבוצות שמרניות אך מאידך יש שנוקטים בעמדה שעל הקהילה היהודית ליצור חיבורים דווקא עם הדור הצעיר בארה"ב שפחות דתי ויותר ליברלי. לעולם לא אשכח את תשובתו הקצרה והרצינות שבה הוא אמר אותה: "אנחנו צריכים חברים", אמר הרב זקס, שהיטיב להבין את החשיבות שביצירת קשרים חיוביים בין הקהילה היהודית לקבוצות אחרות. זה לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית הם מגיעים, או על איזה מכנה משותף יוזמים את הקשר – אנחנו צריכים יותר חברים.
כמו ויצמן וצ'רצ'יל או אדי ג'ייקובסון וטרומן, אי אפשר לתכנן קשרים מראש או לדעת מתי נצטרך אותם ואיך. בניית מערכת יחסים ענפה היא גם לא רק חובה ציונית שתכליתה הטובות שיבואו לנו מזה. כאשר כל אחת ואחד מאיתנו יודעים שציונות היא לא רק אידיאולוגיה שאנחנו שומרים לעצמנו – כשאנחנו מספרים אותה לכל מי שרק אפשר, אזי האידיאולוגיה עצמה מתחדדת בנו, האמונה בצדקת הדרך מתעמקת בנו, ועתיד טוב יותר למדינת ישראל מתחזק והולך.
עם הבנה זו, יבוא לנו דור שאיננו ציוני סתם בגלל המקום שבו הוא נולד, אלא שמבין את הצורך העמוק ואת המשמעות שיש לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. יבוא דור שיכול להסביר לכל העולם בשבעים לשון למה ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולמה הפרחת השממה, בניין ציון, וזכותו של העם היהודי למדינה משלו היא ערך מוסף לעולם כולו. דור שמבין איך לדברר את הציונות בגאווה, וחושב איך לספר את הסיפור הנפלא של העם שלנו לעולם כולו, הוא דור שעיניו אל העתיד, ושיוכל להמשיך לקיים את מדינת ישראל בגאווה.
הצורך של מדינת ישראל בדעת קהל עולמית חיובית הוא צורך קיומי שהמדינה ומוסדותיה אינם יכולים למלא. בכדי שחזון זה יתקיים, צריך סופרים, מוזקאים, אקדמאיים, חוקרים, חקלאים, יצרנים, אנשי דת, אנשי רוח, צעירים ואנשים מכל הגילאים אשר רוח הציונות חיה ונושמת בליבם שלא ייקחו את קיומנו כמובן מאליו ויצאו מד' האמות שלהם ויבנו גשרים, יצרו קשרים, ויספרו לעולם את הסיפור שלנו. אויבנו עושים זאת בהצלחה רבה יומם ולילה והגיע הזמן שנתעשת. "עלה נעלה כי יכול נוכל לה".
