רבים בציבור הדתי־לאומי מופתעים ומאוכזבים מההתנהגות מפלגת הציונות הדתית בשנה האחרונה, ובמיוחד מהברית שלה עם המפלגות החרדיות. המפלגה תומכת בחוק שפוטר תלמידי ישיבות מגיוס, הסכימה לעלייה דרמטית בתקציבי הישיבות החרדיות, תמכה בחוק שמעביר את עיקר הסמכות למנות רבני ערים מהאוכלוסייה המקומית לרבנות הראשית, והפרה את התחייבותה להישמע להחלטת ועדת ארבעים הרבנים שבחרה ברב מאיר כהנא כמועמד הציבור הדתי־לאומי לרבנות הראשית; במקום זאת היא תומכת במועמדות הרב מיכה הלוי, שהפר את התחייבותו לאותה ועדה שלא להתמודד אם לא ייבחר בה.
אם אנו מניחים שמדובר בהתנהגות זרה לערכיה של הציונות הדתית, יש מקום להסביר הכול כעניין פוליטי, ולטעון שהדברים נעשים בשם הרצון לשמור על יציבותה של ממשלת הימין על מלא. לפי התפיסה הזו, אין ברירה אלא לוותר לחרדים כדי לקבל מהם דברים אחרים, או כדי למנוע את הקמתה של ממשלת מרכז־שמאל. אולם להבנתי זה איננו ההסבר העיקרי, ולאמיתו של דבר מדובר על הכרעה אידיאולוגית, לא רק פרגמטית ופוליטית.
בהסבר האידיאולוגי יש יתרון, משום שהוא מצייר את המפלגה כמי שפועלת לפי צו מצפונה ולא מתוך דבקות בכוח בלבד. מצד שני, מי שאינם מסכימים עם האידיאולוגיה המדוברת, נדרשים להבין באיזו מפלגה מדובר, ולשקול לעומק את תמיכתם בה. כדי להסביר את טענתי, אתעכב מעט על החלוקה הפנימית בתוך המגזר הציוני־דתי.
הציבור הדתי־לאומי נחלק לכמה תתי־זרמים. לצד קבוצת המיינסטרים הגדולה קיימים שני קצוות – הליברלים מזה והחרד"לים מזה. מכיוון שגם הציבור החרד"לי מייחס משמעות דתית למדינת ישראל, יש מי שטועים ורואים בהם קרובים אל המיינסטרים הדתי־לאומי יותר מאשר לחרדים. אך הדבר אינו נכון.
השקפת עולמם של בצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן ואורית סטרוק, מוביליה של מפלגת הציונות הדתית, היא חרד"לית במובהק. חמשת הרבנים שסמוטריץ' מתייעץ איתם, לפי כתבה שפרסם לאחרונה עמיאל ירחי במקור ראשון, הם הרבנים חננאל אתרוג, יהושע שפירא, חיים גנץ, דודי דודקביץ ושמעון כהן. כולם מהקצה החרדל"י, ואף אחד מהם איננו ראש ישיבת הסדר. רבנים כמו משה ליכטנשטיין, יובל שרלו, יצחק שילת, תמיר גרנות, יהושע ויצמן ורא"ם הכהן אינם מופיעים בה.
האמירות של רבני הציבור החרד"לי מביעות ביקורת רק על הצבא, המפגינים או השמאל, אך ללא מילה על העוול המוסרי מצד העולם החרדי על השתמטותו. האם מפתיע שחניכי האסכולה הזו במפלגת הציונות הדתית יתמכו בפטור מגיוס?
הקבוצה החרד"לית חושבת כמו העולם החרדי בנושאים רבים, ובהם מקום האישה בחברה (לבוש מחמיר יותר מפסקי ה"משנה ברורה", הקפדה על בתי ספר ותנועות נוער נפרדים בכל הגילים), רמת הסמכות של רבנים (אימוץ המושג "דעת תורה"), יחס מזלזל לתרבות המערב, ועוד. אם כן, אין זה פלא ששתי הקבוצות ישתפו פעולה. אפילו ביחס לשירות הצבאי, שבו קיים בוודאי הבדל בין החרדים והחרד"לים, אני מבקש לטעון שהקִרבה בין המחנות גדולה מכפי שמקובל לחשוב.
הרב אלי סדן כתב בעיתון זה בעבר על ההבדל בין תפיסתו ובין העולם החרדי: "יש לנו מחלוקת יסודית עימם ביחס לתקופה ולדור. לפי החרדים, מדינת ישראל במקרה הטוב היא כמו פולין, ובמקרה הפחות טוב היא אויב וסכנה לתורה. לעומת זאת, אנו קיבלנו מרבותינו שהתקופה היא אתחלתא דגאולה ומדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. ומכיוון שדור עקבתא דמשיחא הוא טוב מלגו וביש מלבר, אין להתייחס לחילונים כמו אפיקורסים".
ואולם, כפי שטענתי אז במכתב לעיתון, קיימים הבדלים רבים נוספים בינינו ובין החרדים. כך למשל, כציוני־דתי אני מוצא הרבה דברים טובים וחכמים בלימודי חול ובתרבות הכללית; אני תומך בהרחבת האפשרויות של לימוד תורה לנשים, כולל תורה שבעל פה; אני מעוניין לקבל הדרכה מרבנים, אבל לא שהם יחליטו על עניינים פוליטיים או אישיים; אני מאמין בכך שיוזמה אנושית משפיעה בתוך גדרי הטבע, וממילא החיילים מגינים על מדינתנו הרבה יותר מאלו שלומדים בכולל; אני מסכים שבעולם המערבי יש בעיה חמורה בעניינים שבינו לבינה, אבל לא חושב שישיבה נפרדת באוטובוסים היא דבר חיובי; אני מייחס חשיבות וערך למוסר גם כשהוא לא בא ממצוות התורה; ואני רואה את הגויים כאנשים עם פוטנציאל רוחני ומוסרי כמונו.
אמירות של רבנים חרד"לים מהשנה האחרונה מחזקות את טענתי. בריאיון לאתר כיפה נשאל הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינת עלי, אם יש לו ביקורת על העמדה החרדית, וענה: "ממש לא. אני חושב שזה סדר אלוקי עמוק מאוד שלא תאבד תורה מישראל, כדי לשמור על ישראל סבא, על רצף התורה לדורות מסיני עד היום. בגלל זה חלקים בתוך העם היהודי מוצאים בקרבם ייעוד ואחריות לשמירת המסורת של תורת ישראל על קוצו של יו"ד".
עמיתו הרב אלי סדן אמר לעלון "עולם קטן": "הצבא לא מגייס חרדים כי הוא לא מוכן לעשות את מה שצריך כדי לגייס אותם. בני גנץ משתמש בזה פוליטית, והשמאל משתמש בזה כנשק נגד הציונים הדתיים ונגד ביבי. הוא לא באמת מוכן לגייס חרדים".
ראש ישיבת ההסדר בשדרות, הרב דוד פנדל, קבע בריאיון לערוץ 7 כי מאחורי הקריאה לגיוס בני הישיבות החרדיות עומדת לא יותר מאשר חתירה להפלת ממשלת הימין. הוא קרא לציונות הדתית להפגין נגד מה שהוא מגדיר כדורסנות, שבמסגרתה מנסים להפיל בכוח ממשלה ולכפות על ציבור יקר מהלכים שאינם הפתרון, בוודאי שלא בעת הזו. בעיני הרב פנדל, "המפעל האדיר הזה של עולם הישיבות, שלא היה כמותו מאז חזקיהו המלך, הוא עולם שמדינת ישראל יכולה להתפאר בו, וזה שהמדינה מממנת אותו זו זכות עצומה. חס ושלום לא נוותר על הזכות לממן תלמידי חכמים".
האמירות הללו ודומותיהן מביעות ביקורת רק על הצבא, המפגינים או השמאל, ללא מילה על העוול המוסרי מצד העולם החרדי. האם מפתיע שחניכי האסכולה הזו יתמכו בפטור מגיוס?
מצילים את האומה
ברוח זו אפשר להבין גם את הסכמתה של המפלגה לסגת מההתחייבות לתמוך ברב מאיר כהנא לרבנות הראשית. חשוב לקיים הבטחות, אך לעיתים הדבר תלוי גם באופן שבו מעריכים את התוצאות של קיום ההבטחה. רבים היו שמחים אם הרב מאיר כהנא היה נבחר, אבל זו לא שאלה קריטית עבורם. לעומת זאת, הגרעין הקשה של העולם החרד"לי רואה בכך עניין של חיים ומוות. לדידם, אנחנו בעיצומו של מאבק קיומי עם התרבות החילונית, המערבית, השמאלנית והלהט"בית, ונדרש רב שמוכן להתייצב למלחמה הזו במלוא חריפותה. לדעתם, הם שומרים על טהרת הקודש ומצילים את האנושות. ככל שהסכנה חמורה יותר, כך יימצא כל היתר אפשרי כדי להשתמט מקיום ההבטחה.
אין בכוונתי לטעון שישנה חפיפה מלאה בין ההשקפה החרד"לית להשקפה החרדית. הטענה היא ששני המחנות קרובים מספיק זה לזה, באופן שמסביר את הברית ביניהם לא רק מטעמים פוליטיים. במאמר שפרסם בצלאל סמוטריץ' במקור ראשון לפני שמונה חודשים, הוא כתב: "אני מאמין שהברית הפוליטית שלנו עם המחנה הלאומי, הכולל את הליכוד והחרדים, היא הדבר הנכון לציונות הדתית ולמדינה. היא מבוססת על מכנה משותף ערכי רחב שמאפשר להצעיד את מדינת ישראל למקומות טובים, ומעניקה גיבוי פוליטי לדברים החשובים לנו".
נכון שיש בדבריו נימה פוליטית, אבל בהחלט גם פן ערכי שרואה בחרדים שותפים אידיאולוגיים. התנהלותם של מנהיגי מפלגת הציונות הדתית בסוגיית הגיוס היא אפוא מובנת למדי לפי שיטתם, אפילו טבעית ומתבקשת. השאלה היא כיצד רואה זאת הציבור הציוני־דתי הרחב.
