הסוציולוג הנודע ארווינג גופמן ראה את העולם כתיאטרון, שבו בני אדם ממלאים תפקידים על במות שונות, לובשים ופושטים צורה, ואין אמת אחת. באותה רוח אני מבקשת לומר כי העולם הוא נגן של זהויות, וכל פרט מנגן לעצמו זהות כזו או אחרת, בהתאם למקום ולזמן.
ביתר עילית פינת גוש עציון, כך אני מכנה את אותו עיקול חד בשגרת חיי, שבו אני מחליפה זהות בפלייליסט שלי, והנגן עובר מזהות אישית לזהות מקצועית. בעוד שזהותי האישית מזוהה עם הקהילה החרדית, כמו זו שמתגוררת בביתר־עילית, זהותי המקצועית מצויה באלון־שבות, במכללה האקדמית הרצוג, כרכזת אקדמית של התוכניות למגזר החרדי. בתפקידי אני פוגשת סטודנטיות וסטודנטים חרדים שלומדים במכללה; את חלקם אני פוגשת גם בתארים מתקדמים, כשהם כבר אנשי ונשות חינוך ותיקים.
רבות מהנשים החרדיות הבאות בשערי המכללה ממשיכות אחר כך בהוראה בבתי ספר המשתייכים למגזר הדתי־לאומי. גם להן עיקול בנתיב חייהן, גם הן חוות מעבר תמידי בין רצועות הזהות השונות – האישית, המקצועית והארגונית – ובין השקפת עולמן לחזונם של בתי הספר שבהם הן מלמדות (או מלמדים).
אתם מכירים אותן מהעבר השני של המתרס, את אותן מורות חרדיות שבאות לגוש עציון מביתר־עילית, לגבעת־שמואל מבני־ברק, או מלמדות בבתי ספר בבירת ישראל המגוונת. אתם מזהים אותן לפי הלבוש והפאה, אולי בעקבות שיחה קצרה על דעותיהן ועמדותיהן בנושאים שונים, אולי גם לפי מכשיר הטלפון הנייד שברשותן. איזו זהות יש להן? האם היא אחידה? האם היא מצויה במשבר או בקונפליקט? האם הן עוטות מסכה, ברוח דבריו של גופמן, או מתעצבות כפלסטלינה?
אם ישנם הורים השואלים כיצד יכולה מורה חרדית לחנך את ילדינו, כדאי להתבונן על הדילמה גם מצידה השני: כיצד יכולה אישה חרדית להיות חלק מחזון ערכי וחינוכי השונה משלה. התשובה מורכבת, אבל נדמה שיש בה בשורה.
לא נכנסות לפינות
בעולם שבו הפנייה למקצוע ההוראה הולכת ופוחתת, במגזר החרדי הוא עדיין מהווה מוקד משיכה מסיבות שונות ומגוונות. רבות מבוגרות הסמינרים החרדיים רואות בחינוך הממלכתי־דתי אפשרות להתמקצע כנשות חינוך תוך שמירה על ביטחון תעסוקתי ותגמול הולם. כבר שנים רבות מורות חרדיות מלמדות מחוץ למגזר עקב מיעוט המשרות בחינוך החרדי, לעומת מצב הפוך של מחסור במורים בחינוך הממלכתי־דתי (כמו גם בחינוך הממלכתי). לא מעטות מהן עושות זאת משום שהעבודה בחינוך הממלכתי־דתי מאפשרת העסקה ישירה תחת משרד החינוך, במסלול שיש בו תנאי עבודה משופרים וביטחון תעסוקתי.
נראה כי הלימודים האקדמיים שנדרשים לצורך העסקה מטעם משרד החינוך, הם תחילת הדרך של תהליך חשיפה לקשת של תכנים ושיטות הוראה מגוונות. חלק מהמורות הללו מגיעות לאקדמיה או ללימודי תואר שני אחרי הכשרה במסגרות חרדיות, חלקן לימדו במוסדות חרדיים עד שהחליטו לחפש מסגרת יציבה המכבדת את תפיסת עולמן, לאחר הכשרה לחינוך והוראה מחוץ לגבולות המגזר החרדי.
למרות התנאים הטובים ואף שמדובר בפנייה "שלא לשמה", האפשרות ללמד מחוץ לגבולות הקהילה החרדית אינה מתאימה לכל אישה חרדית. כך למשל מתארת שירי, מורה שראיינתי בתחילת דרכה: ״בפעמים הראשונות הייתי יושבת ומסדרת את המילים, מה בדיוק עליי לומר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ומה ביום הזיכרון לחללי צה״ל. היום כבר התרגלתי ונכנסתי לזה״.
חיה, מורה למדעים, תיארה גם היא את הקונפליקט סביב הימים הלאומיים, שאינם חלק מעולמה האישי: ״אני חוגגת עם כולם בבית הספר את חגיגות יום העצמאות ויום ירושלים, וזה כולל הגעה בחולצה לבנה ושמיעת מוזיקה, למרות שחונכתי שימי ספירת העומר הם ימי אבל, ואני לא מתחברת לצורך לחגוג בתאריך הזה״. מורה אחרת הוסיפה: ״אני לא נכנסת לפינות, גם אם זה נוגד את האמונה שלי. כשאני מגיעה לעבודה אני שמה את החרדיות שלי בצד״.
חדר מורים הוא מקום למפגש חברתי. אף שככלל, מעגל העבודה בחיי הפרט אינו חייב להיות מושתת על דמיון בזהויות וערכים, חדר המורים מפגיש בין אנשי חינוך שיש להם מטרה מסוימת ומחויבות אחידה כלפי בית הספר והורי התלמידים. חוויותיהן של מורות חרדיות בחדר המורים כרוכות במיקומן החברתי השונה, ומעורבות לעיתים בתחושת שוליות ובהרגשה כי המערכת "עשתה להן טובה" כשקלטה אותם ללמד במגזר שאינו שלהן.
רובן מעידות על עצמן כי הן נמנעות מלהנכיח את השונות המגזרית כדי להרגיש בנוח. ״בחדר מורים יש לא פעם דיבור על ענייני השעה, ומתוך כך גם על הציבור החרדי – גיוס לצבא כן או לא, אשכנזים וספרדים, ועוד. מבחינתי יש שתי דרכים להתמודד – להתעלם, או לתת תגובה עניינית בלי להצדיק״, תיארה באוזניי מורה אחת. אחרת קבעה: ״ההימנעות מקונפליקט ממש מנהלת אותי״.
נדרשות להחזיק טלפון חכם
מטבע הדברים, המורות החרדיות מתקבלות בחשדנות מסוימת בבתי הספר. מורים משמשים כאנשי חינוך ומהווים דוגמה לדור הבא, ועליהם להיות מזוהים עם המערכת המעסיקה אותם. כיצד מורה יכול להוות דוגמה לסט ערכים שאינו חלק מזהותו האישית? מתברר שאפשר. ״כשהתקבלתי לעבודה", מספרת אחת המורות, "נערכה שיחה ביני ובין המנהלת, והיא שאלה איך אני תופסת את תפקידי כמורה חרדית בבית הספר שלה. אמרתי לה שאני מאמינה בלקחת את הטוב מכל אחד, בלי קשר לאיזה זרם הוא משתייך או מה תפיסת עולמו״.
אמירות כאלה שבות ועולות בקרב מורות רבות ששוחחתי איתן. ״אני עובדת בבית ספר שהמחנכות בו שרות כל בוקר 'התקווה' עם התלמידים, והמורות החרדיות עושות את זה בהצלחה, אפילו דוסיות שמרניות ממני, וגם מלמדות מקסים על יום העצמאות״", סיפרה אחת המורות. מורה נוספת חידדה: ״אם המערכת מצפה ממני לשיר את התקווה כל בוקר ולהגיד עם התלמידים תפילה לשלום המדינה, אני מבצעת את תפקידי נאמנה. ההזדהות שלי לצורך העניין אינה רלוונטית״. מורה אחרת הבהירה: "המחויבות שלי היא להעביר לתלמידים את הערכים שבית הספר דורש, גם אם לא גדלתי עליהם״.
המחויבות למקום העבודה דורשת לעיתים גמישות לא רק בהקשר של העברת ערכים לדור הבא. חלק מהמורות חייבות להחזיק ברשותן טלפון חכם לצורכי תקשורת, בניגוד למקובל במגזר; חלקן יושבות בחדרי מורים מעורבים מגדרית וכדומה. בעוד שנשים חרדיות הפונות לעולם ההייטק והחשבונאות יודעות מלכתחילה שהן יוצאות מחוץ למגזר, ושעליהן לרכוש כישורי חיים מתאימים ולהתנהג בהתאם – נשים חרדיות המוכשרות להוראה לא ידעו מראש כי דרכן תוביל אותן לעבודה מחוץ למגזר.
״לשבת בחדר מורים זאת סוגיה", מודה אחת המורות. "גברים, נשים, שיח פתוח, לפעמים פתוח מדי. את צריכה לדבר עם מורים, ולא תמיד בגוף שלישי״. ומה לגבי סמארטפון? ״חייבים. מי שאין לה, קשה לשרוד… יש גם את הסטיגמה, ההורים יגידו 'זאת המורה בלי הוואטסאפ'״. האילוצים הללו זוכים להכלה והצדקה: ״את מקבלת פרנסה ממשרד החינוך? את צריכה להתאים את עצמך. אישה חרדית שהולכת לעבוד בממלכתי־דתי צריכה להבין שיש דברים שהיא צריכה להתאים את עצמה. זאת הדרך של בית הספר, ואני אמורה לכבד ולהתכתב איתה״.
מתחברות לטקסים
המורות שדיברתי איתן משרטטות שלוש אסטרטגיות מרכזיות שמסייעות להן למלא את עבודתן על פי חזון בית הספר: הן לרוב נמנעות מקונפליקט, מפגינות גמישות רבה בזהותן, ולעיתים מטשטשות מאפיינים המעידים על שייכותן הדתית. אסטרטגיות אלו ממחישות את אופיו של השיח בסוגיות חינוכיות מהותיות, ואת המתח הקיים בין מעגלי הזהות בחברה הישראלית.
המפגש בין מורות חרדיות והמגזר הממלכתי־דתי הוא קשר של בדיעבד. יש להניח כי בוגרות החינוך החרדי היו מעדיפות לעבוד "אצלן בבית", ואילו בתי הספר של הציונות הדתית, המתמודדים עם מחסור במורים, היו שמחים להעסיק רק מורות שמזוהות עם ההשקפה הדתית־לאומית, אך הם נאלצים להתפשר.
ואולם נראה כי האילוצים ההדדיים מצמיחים יכולת לחיות בשלום עם פערים השקפתיים, ויוצרים מורות טובות. לעיתים ההפנמה היא מעבר לאילוץ בלבד. מילותיה של אחת המורות מהדהדות באוזניי: ״הטקסים של יום העצמאות, יום הזיכרון והשואה הביאו אותי להבנה, הערכה והזדהות עם משפחות השכול, ניצולי השואה וחיילי צה״ל. בבית שגדלתי בו לא העריכו את הטקסים האלה, ופתאום אני מרגישה מחוברת יותר״.
בין המורות שאני פוגשת יש לא רק מחנכות כיתה אלא גם רכזות שכבה, סגנית מנהלת, רכזת הכלה והשתלבות, רכזת פדגוגית ועוד. אלה תפקידים שהדרך להגיע אליהם מושתתת על יחסי אמון בין המערכת והמורה. רובן ככולן ציינו שתי נקודות בולטות. הראשונה מתייחסת לתפיסתן את פער הזהויות כחוויה מכוננת בחייהן. למשל: ״אנחנו באות מראש עם הידיעה שלכל אחד יש את ההשקפה והדעות שלו. זה שמישהו חושב אחרת ממני, לא אומר שהוא טועה ואני צודקת״. או: ״אני לא מרגישה שאני סותרת את עצמי. יש לי את מה שאני מאמינה בו, וגם כאשר אשיר את התקווה אדע שזה חשוב לחינוך הזה ושאני אמורה לתת דוגמה לתלמידים. אם אני בבית ספר דתי־לאומי, אני אמורה לכבד״.
הנקודה השנייה נוגעת לאופיו של בית הספר, הדוגל ביחס של שוויון לכל הקבוצות ושיח שווה בחדר מורים, ובכך מתאפשר חדר מורים מגוון ופורה בתוך מסגרת חינוכית ברורה. המורות תיארו שיח מכבד למרות המאפיינים הגלויים שמאפשרים לזהות את ההשתייכות המגזרית שלהן.
שנה אחרי שבעה באוקטובר, פערי הזהות והמתחים בחברה הישראלית נוכחים בעוצמה. אולי דווקא אותן נשות חינוך שחוות את "העיקול שבדרך" יכולות לסייע בבניית גשר לכבוד הדדי והכלה בין המגזרים, ואולי גם לטעת מחשבות חדשות על אופייה של החברה הישראלית ועל עתיד קיומה. בתקופה שבה אנו כה זקוקים לאחד את שברי החברה הפזורים, גשרים צנועים כאלה עשויים להיות מקור של תקווה.
