גברים הולכים לאיבוד

"כולנו יצאנו מתחת לאדרת של גוגול", אמר בשעתו הסופר הרוסי הדגול פיודור דוסטויבסקי, והתייחס בכך לסופרים רוסים בני דורו. האמירה הזו נכונה גם לגבי ספרות הבלש, שרבים מיוצריה יצאו מתחת לאדרתם של ז'ורז' סימנון, בוראו של הבלש מגרה, ושל ארתור קונן־דויל ושרלוק הולמס שלו.

סימנון נולד בליאז', בלגיה, בשנת 1903, ובגיל 19 עקר לצרפת, שם זכה למוניטין. לאחר מלחמת העולם השנייה עקר לקנדה, ומשם לארצות הברית. בהמשך חזר לאירופה וחי בשווייץ, שם נפטר בגיל 86. ב־52 שנות יצירה פרסם סימנון כ־450 רומנים וסיפורים קצרים. ספריו תורגמו ליותר מארבעים לשונות, והופצו לפי הערכות ביותר מ־500 מיליון עותקים. עם הספק אדיר כזה, שיש לו מתחרים מעטים בתולדות הספרות העולמית, אפשר לצפות לסופר תעשייתי המנפק ספרים כמו בפס ייצור במפעל, ולא לסופר בעל ערך קאנוני. אך סימנון לא הסתפק בסדרת הבלש מגרה, שבמסגרתה ראו אור לא פחות מ־75 ספרים, שהעניקו לו תהילה והצלחה מסחרית כבירה. לצידה הוא פרסם גם עשרות רומנים איכותיים של ממש, שאותם כינה "רומנים קשים". שתיים מהנובלות שכתב קובצו בספר ה־37 שלו, שראה כעת אור בעברית: "הבריחה של מר מונד; האלמנה קודר".

בשתי הנובלות לוקח סימנון את ספרות הבלש כמה צעדים קדימה, ובעצם משתמש בחומרי הז'אנר על מנת לכתוב ספרות קלאסית. כזאת שעומדת במבחן הזמן גם 80 שנים לאחר שפורסמה.

רמז לאנטישמיות

בנובלה הראשונה, "הבריחה של מר מונד", סימנון אינו מתעלה על עצמו כמו בכמה מספריו ה"קשים" שקראתי בעבר, כגון "מכתב לשופט", אך אולי אפשר לראות בה חלק מהזרם האקזיסטנציאליסטי בספרות הצרפתית, שבכירי מייצגיו היו אלבר קאמי וז'אן פול סארטר. הנובלה מייצרת עניין בזכות הגיבור שלה, מר מונד, שסובל ממשבר קיומי ביום הולדתו ה־48 ומחליט לנטוש את משפחתו ואת עסקיו מבלי להודיע לאיש, גם לא לאשתו השנייה ולילדיו, ולהיעלם. מונד, אדם מרובע ואף מכופתר מאוד, הוא תעשיין העומד בראש חברה מצליחה, כך שלהיעלם סתם כך ביום בהיר זו לא החלטה פשוטה כלל וכלל. בבוקר יום בריחתו, מונד כלל לא חשב על כך, אך ההחלטה התגבשה במרוצת היום, כאשר התחדדה תחושת המיאוס שלו מחייו הקודמים. מונד מחליט להגשים חלום ישן ולחיות כאחד האדם, ולא כאיש עשיר. הוא מושך מחשבונו סכום כסף גדול של 300 אלף פרנק, ויוצא להרפתקת חייו.

הוא נוסע מפריז למרסיי, ומשתכן במלון. שם הוא נתקל במריבת אוהבים בין רקדנית ובן זוגה, ופורש את חסותו על הרקדנית. הוא לא שועה לאזהרותיה שישמור על כספו, שאכן נגנב ממנו על ידי החדרנית. כשהוא מגלה שכל הונו נגנב, מונד אינו מתאבל על כך, ואף חש הקלה מכך שיחיה מעתה כתפרן לא רק למראית עין. יחד עם הכסף שאבד, הוא מאבד גם את זהותו הקודמת. נראה שהרקדנית מצטערת על הגניבה אף יותר ממנו, ואף מתרגזת "על הטבעיות שבה השלים עם המצב, שכן נבצר ממנה להבין שאירוע כזה כמעט יכול גם להביא הקלה לאדם".

מונד משנה את שמו, מתפרנס ממשרה עלובה באולם ריקודים, מתוודע שם לשורת טיפוסים מפוקפקים, ואף מצליח לאתר מחדש את אשתו הראשונה, תרז, שברחה ממנו שנים רבות קודם לכן מבלי להודיע לו דבר, והשאירה לו לגדל את ילדיו בגפו. תרז הופכת לבת חסותה של אישה המכונה "הקיסרית", יהודייה אמריקנית בת למשפחה אמידה, מכורה לסמים קשים שמתה לבסוף ממנת יתר.

דמותה השלילית של "הקיסרית", המשורטטת בקווים גסים שאינם אופייניים ליכולת הכתיבה המדויקת של סימנון, הזכירה לי שלא פעם נשמעו טענות כנגדו על אנטישמיות, לאחר שבצעירותו, בהשפעת "הפרוטוקולים של זקני ציון", פרסם סדרת מאמרים על מה שכינה "הסכנה היהודית". עם זאת, בתיאור של "הקיסרית" אין נימה אנטישמית ניכרת לעין, למעט העובדה שהיהודייה היחידה שמופיעה בעלילה היא דמות שלילית, מכורה לסמים. מעל ראשו של סימנון ריחפה עננה של חשד בשיתוף פעולה עם הנאצים בימי שלטון וישי, אשמה שממנה נוקה בשנת 1949. אלא שאחיו כריסטיאן הורשע באשמת שיתוף פעולה, ואף במעורבות ברצח של ארכיבישוף בלגי. עם אח רוצח ברזומה, אולי אין פלא שבספרים רבים שלו, וגם בזה, סימנון מנסה להבין את מסתרי נפשם ומניעיהם הנסתרים של רוצחים.

שני הבורחים, מונד ואשתו הראשונה תרז, נפגשים מחדש בצומת מסוכן עבור שניהם, הגורם לבסוף למונד לנסות להחזיר למוטב את תרז ולנקות אותה מסמים. במקביל הוא מחליט לחזור לפריז ולחייו הקודמים, כאילו תהליך חיפוש הזהות שלו הסתיים. אלא שמונד חוזר כאדם אחר וממקום אחר, ולאחר שכבר כולם האמינו שהוא מת.

חיזור גורלי

הנובלה "האלמנה קודר", שעובדה לסרט קולנוע בכיכובה של סימון סיניורה, מצדיקה את הכינוי שהדביק סימנון לספריו – "ספרים קשים". זוהי באמת נובלה קשה, אם כי בהחלט מוצלחת, כזו שמזכירה סרט אפל. סימנון אמר פעם בריאיון: "ההתחלה בספרים תהיה תמיד אותו הדבר. גבר ואישה שנדחפים אל הקצה". כך קורה גם בנובלת הפשע הפסיכולוגיסטית הזו, שכמו ב"מכתב לשופט", חוקרת את האהבה ומעמקיה האפלים. הנובלה אף מושפעת, כמדומה, מ"החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, בכך שחוזרים כאן המוטיבים של אישה מבוגרת, בחור צעיר וגרזן.

טאטי, האלמנה קודר, היא אישה חרוצה שהחיים המרו עימה. בעלה מת ו בנה הפך לפושע, שאף איים להכותה כדי לגנוב את חסכונותיה. היא אישה יצרית מאוד, שהשומה הענקית והמכוערת שמעטרת את לחייה, הנראית כמו "יבלת", אינה מפריעה לה כלל לחזר באובססיביות אחרי ז'אן, צעיר אניגמטי, המתגלה כרוצח שהשתחרר מכלאו. טאטי מנסה להפיג את חיי אלמנותה באמצעות הקשר עם הצעיר תועה הדרך, שהיא נתקלת בו באקראי בנסיעה באוטובוס. היא מכניסה אותו לביתה הכפרי שבו היא מגדלת תרנגולות, ברווזים, חזירים, ארנבות ופרות, ואף חולמת להקים מדגרה גדולה, והופכת אותו לפועל שלה.

יותר משלושים שנה קודם לכן, ולאחר שאשתו נפטרה, שכר קודר, חבר מועצת העיר ואדם נשוא פנים, את טאטי כעוזרת בית, כדי שתטפל בשלושת ילדיו. טאטי הייתה אז בת 14 בלבד. כאשר בנו של קודר הכניס אותה להיריון, אביו דאג לחתנם. כשקודר הבן נפטר בגיל צעיר ואביו הקשיש לוקה בשיטיון, טאטי הופכת למעשה לבעלת הבית. הדבר הוא לצנינים בעיני שתי גיסותיה שזוממות לנשלה מן הבית ומירושתה, משום שהכניסה פושע לחיות איתה. "מחזיקה רוצח בבית".

טאטי היא לא אחת שנבהלת. לא מגברים, לא מגיסותיה, לא מפושעים ולא משוטרים שמזהירים אותה מפני המאהב החדש שבחרה לעצמה. היא עומדת על זכויותיה, עד שהמריבה הופכת לאלימה במיוחד, כשגיסה של טאטי שובר בקבוק על ראשה ופוצע אותה קשות.

עד נקודה מסוימת, הפועל ז'אן ממלא בצייתנות את כל המשימות שמטילה עליו האלמנה, הן במשק הכפרי והן בתחום האישות. הוא גם נכנע ללחציה ומספר לה בעל כורחו על תקופת מאסרו. ז'אן גם מטפל בה במחלתה, אך האלמנה אינה מסתפקת בכך, והחיזור שלה אחריו הופך לחיזור גורלי. היא חונקת אותו באהבתה, רודפת אותו באובססיביות לכל מקום, לא מאפשרת לו לנשום ומשגעת לו את השכל. במיוחד מטריף את דעתה החשד שז'אן הצעיר מחזר אחר צעירה אדמונית, שהיא אחייניתו של בעלה המת. טאטי מתעבת אותה ורואה בה כמעין לילית מפתה ומשביעה את ז'אן שלא יתקרב אליה, אך המציאות חזקה משניהם.

הגות קיומית

אף ששתי הנובלות המאוגדות בספר שונות זו מזו, בכל זאת מתקיים ביניהן סוג של דיאלוג. ב"הבריחה של מר מונד", אשתו השנייה מכונה "סוג של אלמנה". בשתי הנובלות דמויות הגברים, השונים מאוד זה מזה, דומים בכך שאינם יודעים בעצם לאן פניהם מועדות או מה בדעתם לעשות, והם מאפשרים לזרם החיים לגרוף אותם. מונד בוחר לעצמו בחייו החדשים את השם דזירה קלואה, וב"אלמנה קודר" דזירה הוא שמו של גיסה של האלמנה. גם השם ז'אן חוזר על עצמו בשתי הנובלות. בשתי הנובלות גם מופיעה דמות של רופא המנסה להציל את הגיבורה, ובשתיהן חוזר מוטיב של גניבת כסף.

סימנון מיטיב לשרטט בקצרה בנובלות הללו את הדמויות ואת המצבים, לתאר חיי כפר שאינם אידיליים ולהעמיק בטבע האדם. שפתו מדויקת וספרותית לעילא, והוא יודע להניע את העלילה מבלי לגדוש אותה בסיטואציות מוגזמות או מופרכות. אף שאינו נחשב כסופר אקזיסטנציאליסט, משהו מהתורה הקיומית הזו דבק בשתי הנובלות שלו, המציגות גיבורים שרוצים להמציא את עצמם מחדש באמצעות מפגשים גורליים עם נפש אחרת.

במהלך הקריאה ב"האלמנה קודר", גיליתי שבינה ובין "הזר" של אלבר קיימות זיקות אחדות. מרסו, הגיבור של קאמי, טוען שהוא ביצע את הרצח "בגלל השמש", ואילו ז'אן, הגיבור של סימנון, מסביר זאת בעייפות. ב"הזר" מתקיים משפט, ואילו ב"האלמנה קודר" אומנם לא מתקיים משפט, אך פלשבקים ממנו ומדברי סנגורו של הרוצח מסייטים את מחשבותיו של ז'אן. "האלמנה קודר" נכתב בחודש מאי 1940 ופורסם ב־1942, השנה שבה פורסם "הזר". מעניין אם הייתה כאן השפעה כלשהי. אולי הנובלה המוצלחת של סימנון בישרה את הנובלה שזיכתה את קאמי בפרס נובל.