את השירה העברית כיום אפשר לחלק בין משוררים קוראים לכותבים. משוררים כותבים הם אלה שכותבים את ליבם ונותנים משקל עצום לרגשותיהם; משוררים קוראים הם אלה שבבסיס עבודתם עומדת מלאכת השיר והעימות המתמיד עם האפשרות שמעניקה השפה. רואי רביצקי הוא חלק מדור משוררים קוראים, וככזה הוא מוציא את ספרו הראשון, שאין בינו ובין הביכורים דבר. כל מילה גדושה ועשירה עד להתפקע באהבת השפה וידיעתה לפני ולפנים.
דווקא משום שהוא מנוסה באמנות השירה המדוברת, שירתו הלירית אינה קרובה אפילו ללשון הדיבור; רביצקי כותב שירה הדורשת מאמץ שפתי ואינטלקטואלי. יותר משהיא מדובבת שפה פנימית, היא מלבבת את השפה העברית ומתענגת עליה. למכירים ולאוהבים אותה זהו מסע תענוגות. לפרקים הרגשתי שאני קוראת שירה קלירית בעוצמתה, ברבדיה ובשליטה המתפרצת של הכותב, שמצליח לכתוב דברים אישיים שבאישיים בשפה גדולה.
עולה תהייה האם המעשה הזה הוא גילוי או כיסוי – האם המשורר מסתתר מאחורי מיומנותו העצומה בשפה, או שמערכי הלב שלו דקים כל־כך עד שנדרשים לו אוצרות העברית כדי לבטאם. אך לאחר כמה קריאות חשתי את רגע היראה וההשתאות בעמידה מול מה שאפשר לעשות בעברית. יש רגעים שבהם עומד מבקר מול משורר ואומר: קטונתי. הנה נתפסת בעצם הגדולה.
וכך כותב רביצקי על הדיומסטיקה – הדיו והדומסטיקה, השירה כבית שאין בו די עבורו, בביקורת על השירה שנכתבה עד כה, ובהכרח לפלס לעצמו פואטיקה חדשה:
הַהֵלֶךְ נִגַּשׁ לְמַדַּף הַסְּפָרִים וּמְעַלְעֵל בְּעֶלְבּוֹן: / הִנֵּה הַפְּרוֹזְדוֹר. הִנֵּה הַטְּרַקְלִין. וְתוּ – רַק כְּתָלִים. / לֹא נִשְׁאֲרָה זוּלַת דַּלַּת אַמּוֹת, שִׁירַת קִיטוֹן וָחֶנֶק, / הִסְתּוֹפְפוּת קְלָאוּסְטְרוֹפּוֹאֶטִית בְּפַאֲתֵי, / בְּיַרְכְּתֵי הַכָּאן, מִתַּחַת לַתַּנּוּר. / לֹא בָּאִים בְּאַפּוֹ הַפְּרָצִים / הַנְּחוּצִים כְּחוּצוֹת לִנְשִׁימָה / לַשָּׁוְא מְכַתְּרִים אֶת הַשִּׁיר הַמְּבֻיָּת / הַמְּבֻצָּר, אֵין יוֹצֵא וְאֵין בַּר. // אַחַר הַדֶּלֶת נִשְׁאֲרוּ, / אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם, / הָאֶפְשָׁר הַנִּפְרָשׂ וְהַפֶּרֶא. / צֵא מִן הַכְּתִיבָה בְּצִמְצוּם הַצַּמָּרוֹת וּבְמִתּוּן תַּנִּים עַד בְּלִי יָרֵחַ. / פְּּנֵה הָהָרָה הָלְאָה עַד אֵי אָן אֶל יַעַר ת"ק תָּלִין בַּכְּפָר / תּוּר לְךָ דֶּרֶךְ לִרְעוֹת שְׂדוֹת רָזִים, לִרְדּוֹת שְׂרַף פַּרְוַיִם / לִרְתֹּם תְּעִיָּה לְמִרְכֶּבֶת הַשִּׁיר.
זוהי שירה של קבלת עול, ולא רק במלאכת השיר היא עוסקת. עֹל הַלּוּ הוא אסירוּת התקווה של חלום האבהות וההיכזבות המתמשכת למולו, בשירים חשופים שמעטים מהם נכתבו בידי גברים בשירה העברית. אך בין שהוא כותב על חייו הפרטיים ובין שהוא עוסק בנושאים גדולים כמלחמה, חיפוש וצער, מגלה רביצקי את אהבתו לאוצרות העברית, ומותח את סיפה של השפה.
אֲנִי שׁוֹמֵעַ מַשֶּׁהוּ נוֹפֵל, אָמַר / כּוֹרֶה לַישִׁימוֹן, / מַצְנִיעַ אֲרֶשֶׁת שֶׁל דַּי // אֵין דָּבָר זֶה לֹא נוֹרָא אַתְּ עֲדַיִן צְעִירָה / גִּמְגּוּמֵי מִלְמוּלִים תֵּכֶף שׁוּב מַתְחִילִים / שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד / וּמַה הֶעֱלִים מֵאִמּוֹ הַבֵּן: / קִוִּית לְהַבְטִין לִקְרָאתוֹ בְּטֵבֵת / תְּמוּרָתוֹ רַק אָבָק וָתֶבֶן.
