המתבגרת תופסת אותי בוהה בסרטון של מטח ארטילרי גדודי שמישהו שלח בווטסאפ של הצוות. "תגיד את האמת", היא שואלת, "נכון היית רוצה להיות שם?" ואולי בפעם הראשונה אני עונה לה בכנות: "מת להיות שם".
עצם המעבר ממילואים לאזרחות היה חלק בהרבה ממה שהזהירה הקב"נית בימי העיבוד. אומנם העירו לי כמה קוראים שבהיעדר סיפורי המלחמה איכות המדור שלי הידרדרה, אך זה מחיר קטן לשלם עבור החזרה אל המשפחה ואל העבודה והלימוד. רק כשחטיבות חי"ר ושריון שלחמנו לצידן בעזה החלו נכנסות ללבנון, מלוות בקני תותחים של סוללות אחרות, התחלתי להרגיש קצת לא בנוח. התחושה הלכה והתגברה ככל שנקראו לדגל השכנים והאחים והגיסים שלי (נדמה לי שאנחנו צריכים בבית שעון כמו זה של גברת ויזלי, שמראה כל פעם מי מבני המשפחה נמצא כעת בלחימה בשטח האויב). והפגיעות בגוף שספגו לאחרונה לוחמים בחיל התותחנים הפכו את הישיבה בבית לכמעט בלתי נסבלת. כשהצטרפתי לא מזמן לכיתת הכוננות היישובית (שלא שונה כל כך מזו שבסדרה של חנוך דאום) חשבתי שיעזור במשהו לפחות להסתובב עם נשק. אבל זה רק גרוע יותר כששואלים אותי עד מתי האפטר ואני צריך להסביר פעם נוספת שאני רק מתחמם על הקווים.
ניסח זאת היטב חבר, שאחרי שבועות של המתנה דווקא כן הוקפץ: האפשרות לחיות חיים אזרחיים נורמליים כבר לא קיימת. זה או להילחם עם החברים במילואים או לאכול את הלב על שאתה יושב בבית והם שם. וכבר ניסח טוב ממנו אוריה החיתי כשדוד המלך שלח אותו לישון בבית: "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?". דוד לא אהב את התשובה הזאת, אך חכמינו, חלקם לפחות, צידדו דווקא באוריה או הבינו לליבו. קשה לשבת בבית ארזים כשהחברים הכי טובים שלך מתכרבלים בקור תחת יריעת האוהל.
התודעה הזאת עשויה להיות גם הרסנית. באגדות רומח הדרקון יש תיאור נורא של קרמון, גיבור מלחמת הרומח, כשהוא שב לביתו ומתחיל לחיות חיים אזרחיים, בזמן שאחיו התאום ממשיך לשרות בשדה הקרב בין אבירי מוות ודרקונים. בתחילה נראה שהכול הולך כשורה. הוא מוצא מקצוע שמכבד את בעליו ונושא לאישה את אהובתו טיקה. אבל החודשים נוקפים והידיעה שאח שלו נתון תדיר לסכנת חיים, בלי שיש בידו להגן ולסוכך עליו, מטריפה את דעתו של קרמון. רק השכרות עד אובדן חושים מצליחה לשכך בצורה רגעית את רגשות האשמה המנקרים. ואלו הופכים לדמעות של בושה כאשר הוא מתפכח מיינו. גם עם אשתו, אהובתו משכבר, הוא לא מסוגל לחיות. הוא רואה בה את מי שמרחיקה אותו ממשימת חייו. וכך הוא נע ונד בין מסבאות, הולך ומאבד צלם אנוש, עד שסוף־סוף מגיע פעם נוספת צו גיוס.
את הנכונות לקפוץ בן רגע ממקומנו מיד כשנקראנו, הטביעה בנו המלחמה כבר מן הרגע הראשון שלה. זמן רב הרבה יותר לקח לה לסגל לנו את היכולת לא לקפוץ כשלא נקראנו. בתחילת המלחמה, בכל פעם שהגיעה משימה, היינו מצטופפים סביב פתח הנגמ"ש ומתאמצים לקחת חלק. מתחרים מי יתיישב ראשון על המחשב ומי ירוץ למדוד את טמפרטורת המטען. עברו ימים רבים עד שלמדנו להרפות. אני זוכר איך סימנתי כהישג באחד השבועות האחרונים, כשמישהו בשלוש בלילה התפרץ לחדר וקרא "מטרת סוללה!", ורק היטבתי קלות את האטמים על האוזניים, ממשיך לישון בשקט, זוכר שהמשמרת שלי מתחילה רק בחמש.
זה קל יותר לביצוע כשאתה אכן יודע שתגיע המשמרת בחמש. פחות, כשאין לך באופק תאריך גיוס. אבל אני עובד על זה. לומד את רזי המלחמה מנקודת מבטו של עורף. את ההתמודדות עם חוסר האונים, במקום באמצעות הנשק, בתפילה ומעשים טובים. את הזכות והחובה לתמוך בצורה חומרית בכוחות הלוחמים. את היכולת לזהות קשיים של משפחות המילואים. וגם את המסוגלות לנשום עמוק ולהפנים שהמלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום אחר.
מה שכן, אם יש אי שם מפי"ק שחסרים בו אנשים, דברו איתי. אני מגיע.
