אחי היקר,
זה שחגג השנה 18 או שלושים או משהו באמצע. זה שלומד עכשיו בישיבה או בכולל. המילים האלו נשלחות אליך כמו מכתב בבקבוק, בהסתמכי על תעבורת הווטסאפ הסודית של המגזר החרדי שיודעת לעשות את מלאכתה. אני רוצה לדבר איתך על דאגה. אתה יודע מה זו דאגה? דאגה היא הדבר הזה שמכרסם בבטן של חברה שלי כבר יותר מ־200 ימים. דאגה היא הקפיצה הקטנה שהיא נותנת בכל פעם שנשמעת דפיקה בדלת. דאגה היא הרעד בגוף של השכנה שלי כשהבן שלה שוב מוקפץ בצו 8.
זה מצב נפשי שאתה לא מכיר. לא ברמות האלה. אתה אולי חרד לגורלו של עם ישראל, דואג לחיילים, אפילו מתפלל ולומד למענם כל יום. אבל אתה ואחותך ואמא שלך ואבא שלך – כולכם ישנים טוב בלילה, ומי שישן טוב בלילה בשנה הזאת לא יכול לשים את עצמו באותה שורה עם מי שלא.
אתה מבין, אחי? נשיאה בנטל היא קודם כול נשיאה בדאגה. וכשאני שומעת שבמגזר שלך אומרים "מי שלא לומד תורה באמת – מקומו בצה"ל", זאת הבעיה הכי גדולה שלנו, משום שגם מי שלומד תורה באמת, צריך להתגייס. גם מי שעובד באמת, ומי שמגדל ילדים באמת, ומי שחוקר באוניברסיטה באמת, וגם אנשים לא חרדים שהשתמטו באמת, וכל מי שבורח מאחריות ויכול היה לתרום באמת באמת. כולם היו צריכים כבר מזמן להתעורר, אבל אתה יותר מכולם – כי איך שלא נספור את האצבעות אתה משתייך לציבור שהכי פחות דואג.
וכך, אחי היקר, נראה יום ממוצע של אדם דואג בישראל: בכל בוקר הוא קם לעוד ידיעה של הותר לפרסום ומתפלל שזה לא מישהו שהוא מכיר. ויש בהם כל כך הרבה בחורים צדיקים עם כיפות, ועם פאות. והתורה חשובה להם לא פחות מלך, והם שם ואתה לא. אנשים בני 47 ו־51 יוצאים לקרב במקומך. אנשים שנתנו מעצמם עשרים שנות מילואים והיו אמורים כבר מזמן לתלות את הנעליים יצאו להילחם ולפעמים גם לא חזרו, והשאירו בבית חמישה או שישה יתומים, כי אתה לא יצאת.
והם עייפים, אחי. הם גמורים. והנשים שלהם על הקצה. ומי יודע כמה משפחות בדרך להתפרק בגלל זה. מי יודע כמה ילדים נשרטו מזה לנצח.
וכשהחברים שלך אומרים לי מה, את בעצם רוצה שגם חרדים ימותו, זה הסיפור? לא! אני רוצה שכולם יחיו. אני לא רוצה להגיע לשבעות יותר. אני לא רוצה להמשיך לעמוד בצמתים עם דגל ישראל ולהצדיע לטנדרים עם ארונות קבורה. אבל נטל הדאגה חייב להתחלק. זאת מתמטיקה מאוד פשוטה: יותר מתגייסים = פחות ימי מילואים לכל אחד. יותר מתגייסים = פחות ימי דאגה לכל משפחה. יותר מתגייסים = פחות נזק נפשי לכל אמא ולכל ילד.
אני רוצה שתזכור, אחי החרדי, שבאף מקום לא כתוב כמה אנשים צריכים ללמוד תורה בזמן נתון. זה יכול להיות 30 אלף ויכול להיות מיליון. ובכל רגע יש מיליוני יהודים בעולם שלומדים וימשיכו ללמוד תורה במקומך גם אם תתגייס. ומסביבך יש מאות אלפי חרדים בני 40 ו־50 ו־60 שיכולים להחזיק את עולם התורה בזמן שאתה תהיה על הטנק.
אמרו לי שמיותר לדבר אל ליבך, החרדי בקצה. שהכתובת היא הרבנים והפולטיקאים והעסקנים. אבל אני מאמינה בשינויים שמתחילים מלמטה, אז ורק אז הפולטיקאים והרבנים והעסקנים יתאימו את עצמם. אף רב לא התיר מיוזמתו לנשים החרדיות לנהוג וללמוד במכללות ולעבוד בהייטק. הן התחילו ללכת ואז הגיעו ההיתרים. אף רב לא אמר מראש "מותר לגברים לעבוד", הם התחילו לעבוד ואז הגיעו הפתרונות. וגרתי מספיק שנים בבני־ברק וראיתי מספיק טלוויזיות מוחבאות בארון, בשביל לדעת שאתם בעניינים. אתם בטלגרם ובווטסאפ ובכל מקום. ואל החבר'ה האלה, שכבר שמו חצי רגל בפתח של הדלת – אליכם אני פונה. אני רואה את הילדים שלכם שמתחפשים בפורים לחיילים ושוטרים ויודעת שזה לא סתם. עמוק בפנים רבים מכם – אולי אפילו אתה – חולמים להתגייס.
אחי החרדי – עכשיו ההזדמנות. זו אולי התקופה הכי טובה להעז. אני לא מאמינה שאפשר לגייס אותך בכוח, אבל אני כן מאמינה שאתה וחבריך מחפשים את הרוח הגבית הזאת. אולי אני תמימה. אולי זו זעקה חסרת תוחלת. אולי אתה וחבריך קוראים אותי ומניפים ידיים בביטול. אבל אני כותבת בשביל האחד שזה ייכנס לו ללב ויחייג 1111 ויעלה על מדים, כי כל אחד כזה יוריד מרעיה אחרת מאות שעות של דאגה.
