רחפן נכנס לבית הרוס בקצה רפיח, הוא מגיע במהירות, נכנס במיומנות לחלון רחב וצופה פנימה אל תוך הבית. הבית מפורק לרסיסים, ומלא באפר ואבק. בחלל הראשון יש שתי ספות, ושאריות של שולחן וכיסאות. הרחפן חוצה את החדר במהירות קדחתנית, ולפתע נעצר. וכשהוא נעצר, עולה פתאום ענן של אבק מהרצפה. וכשהאבק מתפזר, אפשר לראות בבירור את המחבל שבקצה החדר. מחבל פצוע ומבולבל, עם כאפייה לראשו, יושב על כורסה שהייתה פעם אדומה, או ורודה. קשה להבין.
כמה שניות חולפות. הרחפן מתקדם בתנועה חצופה, חסרת פחד, לעבר המחבל שעל הכורסה. ושוב ענן קטן של אבק עולה מן הרצפה. והמחבל פצוע, הוא בקושי מסוגל לזוז. הוא מתבונן ברחפן בשקט. שפת הגוף שלו מובסת ודרוכה. היד הימנית שלו פצועה. ביד שמאל הוא אוחז מקל גדול. ושוב השניות חולפות, הרחפן הקטנטן ממשיך להתבונן במחבל. הוא מרחף באוויר בתנועות קטנות ושובבות. אפשר ממש להרגיש את הזמזום המעצבן, הצרעתי, שלו. ובשלב מסוים המחבל מרים את היד שאוחזת במקל. הוא מתלבט לרגע, ואז משליך את המקל על הרחפן. אבל הוא חלש. והמקל לא פוגע בכלום. והרחפן חומק מהמקל בקלות ומפנה את המבט בחזרה למחבל. והמחבל מביט ברחפן בדממה אומללה. וזהו. ככה הסרטון הזה נגמר.
מכל הדברים המטורפים שמתרחשים כאן לאחרונה, הסיפור הזה של המוות של סינוואר לא עוזב אותי. המוות המשונה הזה, האגבי הזה, המבולבל הזה, המפואר והעלוב כאחד, המוות המצולם הזה! מי היה מאמין שיגיע היום, ונזכה לראות את רב המרצחים הזה, סינוואר, יושב על ספה, מכוסה באבק, מנופף בקרש עץ עלוב. מי היה מאמין שזה יהיה סופו של הרוצח המתועב הזה. מי היה מאמין שכך יסתיימו חייו של האויב הגדול בתולדות מדינת ישראל.
וכמה מביך ומוזר לצפות בסרטון הזה. אדם נלחם ברחפן. אלה הרגעים האחרונים של חייו האכזריים והמתועבים. וככה הוא מסיים אותם. זה מה שהוא עושה. משליך על רחפן קרש, ומפספס אותו. הוא הרי יודע שלקרש הזה אין שום משמעות. הוא יודע שאת הרחפן הזה מפעיל חייל. הוא יודע שלצד החייל הזה ניצבים עשרות לוחמים אמיצים. הוא יודע שיש להם נשקים, ותחמושת, הוא יודע שיש להם טנקים ומטוסים. הוא מבין את זה. הוא מבין הכול. הוא מבין שככה החיים שלו יסתיימו. על הכורסה הזאת. עם הכאפייה הזאת. עם האבק הזה על כל הגוף. עוד מעט, הוא כבר מבין, הרחפן הקטן יעדכן את הצבא הגדול, והצבא הגדול יחסל את המחבל המטונף הזה, שידיו מגואלות בדם.
כשצפיתי בסרטון בפעם הראשונה לא יכולתי לשאת את הפער בין דמותו של הרוצח המתועב והאכזרי הזה, לבין המוות הכל כך מגוחך שלו. בלי מבצע מיוחד, ובלי פצצות חודרות בונקרים, ובלי מידע מודיעיני מדויק. סתם, פעילות שגרתית, של לוחמים בשגרת מלחמה, חייל אחד מזהה מחבלים, חייל אחר יורה עליהם, חייל אחר שולח רחפן כדי לוודא שהם מתים, חייל אחר יורה פצצה מדויקת לעבר הבית, כדי לוודא הריגה, וזהו. ככה, באגביות כזו, חיסלנו את האיש המופרע, המוטרף, חסר הפחד הזה, שהצליח, למשך יממה אחת, להכניע את צה"ל. ככה הסיפור שלו נגמר. איך זה הגיוני שככה הסיפור שלו נגמר.
לא היה לי ספק שהמוות שלו עלוב. שהוא סיים את חייו מובס, וחלש, ומושפל, ומטונף, ובודד, וחסר אונים. אבל אז נדהמתי לגלות, שעבור הפלסטינים בעזה, המוות של סינוואר הוא מוות מפואר ונשגב. הם רואים את אותו הסרטון שאני ראיתי! אבל הם מפרשים אותו אחרת. עבורם סינוואר מת מות קדושים וגיבורים. הוא מת עם כאפייה, עם נשק לגופו, כשהוא נלחם, בכוחותיו האחרונים והמעטים, בצבא הגדול שמולו. ראיתי אפילו קריקטורה שבה רואים את סינוואר משליך את הקרש, רק שבמקום לזרוק אותו על רחפן – הוא "מעביר" אותו לעם הפלסטיני, כאילו שהם שותפים לאיזה מרוץ שליחים. מי היה מאמין. אני, בעיניים שלי, בתודעה שלי, רואה כאן מוות מגוחך, עלוב, אקראי, שמבזה את האיש הזה וחושף את עליבותו בפני כול. ובני אדם אחרים, מהצד השני של המלחמה הזו, צופים באותו הסרטון ומפרשים אותו אחרת. ככה זה כשסכסוך.
ורק עוד דבר אחד אחרון רציתי לכתוב על סופו של הצורר הרע הזה. מלחמת שבעה באוקטובר הייתה מלחמה מצולמת ומתועדת היטב. מחבלי חמאס שנשלחו לטבוח, לאנוס, לשחוט ולשרוף, הקפידו לצלם את עצמם. הם הסתובבו עם מצלמות גו פרו צמודות לגופם. הם גנבו את הטלפונים של הקיבוצניקים ההמומים, והעלו את עצמם לשידור בלייב. זה היה טבח מצולם היטב. זה היה טבח שאמור היה לייצר דימוי חדש, של ישראלים נרדפים בארצם. והדימויים האלה, לצערי, הם דימויים שנצרבו היטב בדי אן איי הישראלי. איזה עצוב. זה היה טבח מצולם מדי ומתועד מדי, וזאת הסיבה שמותו המצולם כל כך של סינוואר הוא מוות סמלי. האיש הרע שדאג לצלם את מדינת היהודים ברגע הכי חלש שלה – סיים את חייו כשהוא מתועד היטב, מול רחפן מזמזם, שאליו הוא לא היה מסוגל להגיע, אפילו לא עם קרש. גבר מתועב בן שישים ושתיים, מובס, מכוסה באבק, מוצא את מותו המוצדק, המקרי, העלוב, כמו שמגיע לו. משק כנפי הרחפן הוא גם משק כנפי ההיסטוריה. כל כאלב ביג'י יומו. האיש הכי גרוע בעולם חוסל על ידי החיילים הכי טובים שלנו. צדק נעשה.
