בהיפוך גמור לנטייה המובנית מאליה לחפש את ישראל בנאומו של הנשיא האמריקני טראמפ בפורום העצרת הכללית של האו"ם, הטקסט שנשא בעל-פה מנהיג המעצמה החשובה בעולם לא היה טקסט ישראלי. אמנם ישראל אוזכרה בו פעמים אחדות בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. כך, טראמפ התייחס לאיום הגרעין האיראני ובעשותו כן התכתב עם צורכי הביטחון של ישראל, ואפילו התייחס אליה מפורשות כאשר אזכר את מהלך העתקת השגרירות האמריקנית לירושלים או כאשר ציין את מהותה כדמוקרטיה החוגגת שבעים שנות עצמאות.
אבל מעבר ל'ציוצים הישראליים' הללו ראוי להתבונן על הנאום כמשנה פרוגרמטית שהציג הנשיא האמריקני באשר לאופן שבו הוא תופס את המציאות על ממדיה השונים. אם צריך לחפש כותרת מתאימה לנאום, הרי שכל כולו מתמצה ברעיון של פטריוטיזם אמריקני ויש שיאמרו –"אמריקה תחילה". אוסיף לעניין את התיבה: אמריקה גם בסוף.
אין זה מקרי שטראמפ פתח את הנאום בהתבוננות, שאמנם עוררה פרצי צחוק בקהל השומעים אבל הייתה חשובה מאין כמותה, במעין סיכום של מאפייני העשייה של ממשלו דווקא בהיבט הפנים אמריקני: יצירת משרות, הזנקת התוצר האמריקני ומיני נתונים כלכליים אחרים. לרגע קט יכול היה השומע התמים לשאול את עצמו האם דעתו של הנשיא לא השתבשה מאחר והפתיח לנאום תאם הרבה יותר קמפיין בחירות פנימי בארה"ב מאשר נאום על 'מצב העולם' בפני פורום שהמוקד שלו הוא הפוליטיקה הבינלאומית.
כאן בדיוק קבור הכלב. נקודת המבט של טראמפ יוצאת וחוזרת אל אותו עניין ממש: האינטרס האמריקני. זה מוגדר כיום במונחים כלכליים לשיפור רווחתה של ארה"ב ולטיוב איכות ורמת החיים של האמריקני הממוצע. על התקווה הזו נבחר הנשיא טראמפ והודחו האליטות הכלכליות הוותיקות וזהו היעד המגדיר בשנתיים האחרונות את פעילות הממשל האמריקני. אידאולוגיה ואידאליזם אין כאן. אולי רק במה שנוגע לקשר שבין חזון החירות הכלכלית שעל יסודותיה הוקמה ארה"ב לבין החתירה בהעלאתה של הכלכלה האמריקנית על הפסים לאחר שנפגעה קשות מעוצמת ואפקט הגלובליזציה העולמית.
מבחינת טראמפ, המאמץ האמריקני העיקרי צריך להתנהל בכיוון של מקסום התנאים שיאפשרו להביא לצמיחה הכלכלית של ארה"ב. צמיחה כלכלית שכזו היא המפתח לא רק להעצמת רוח הפטריוטיזם האמריקני אלא גם למיצוב מחדש של ארה"ב בזירה הבינלאומית. כאשר טראמפ מתבונן על המפה העולמית הוא מתייחס למגמת הגלובליזציה כרעה החולה או כגורם המרכזי אשר הטיל מגבלות על היכולת של ארה"ב לממש את האינטרס הלאומי שלה. הגלובליזציה היא מושג רחב ושכיח שתואר בלא מעט מחקרים ועל-ידי לא מעט פרשנים ועיתונאים. בהקשרו האמריקני טראמפ הטיל אלומה של אור על שני אפקטים משמעותיים של הגלובליזציה.
הכלכלה הפוליטית
התהליך הראשון הוא הסחר העולמי וזרימה חופשית של סחורות ושירותים שהעיבו על היצרנים האמריקנים וחשפו את המשק האמריקני לתחרות לא-הוגנת מצד ענקיות דוגמת סין. התהליך השני הוא הטרור העולמי על סוגיו, שבתוכו כולל הנשיא את מאמצי חימוש הגרעין של מדינות סוררות כמו צפון קוריאה החילונית ואיראן האסלאמיסטית, שגלום בו פוטנציאל קבוע לחוסר יציבות עולמית אשר עלולה להקרין על הכלכלה העולמית ועל היקף התשומות האמריקניות המושקעות בניסיון להתמודד עם תופעות שכאלה. אלו שתי התופעות שממשלו של הנשיא האמריקני סימן כיעדים לטיפול, בעיקר בגלל השלכותיהן על יכולתה של אמריקה לממש את האינטרסים הלאומיים שלה ולא בגלל שום זווית התבוננות אחרת היונקת מתוך עולמות ערכיים או אידיאולוגיים.
הדרך להתמודד עם האתגרים הללו עובר, איך לא, דרך אותו היגיון אמריקני מסדר, קרי – הכלכלה הפוליטית. זוהי הסחורה המשמעותית שמציע טראמפ למי שישתף פעולה עם ארה"ב. זה הפרס הגדול שהובטח לשליט צפון קוריאה בעבור התכנסות לתהליך של פירוק הגרעין, זה גם מה שמוצע לאיראן רק בהיפוך מסוים. הכלכלה האמריקנית יכולה להיטיב עם משתפי הפעולה, אבל גם יכולה להזיק לאלה המחמיצים פנים. זהו השוט הגדול שבו מנופף כיום טראמפ מול המנהיגים הסוררים באיראן, וזהו השוט שהוא מניף גם כלפי הסינים וגורמים אחרים (אירופים) שאוזכרו בנאומו. זה גם המנוע שאמור, כך לפי פרסומים שונים, לייצר את המנגנון לסוג של הסדר פוליטי-כלכלי חדש במזרח התיכון.
העולם של טראמפ הוא בבסיסו עולם ריאליסטי, קר, מרובה אינטרסים ומושתת על רעיונות של כוח, בעיקר כלכלי והרבה פחות מכך צבאי, כמפתח לשימור ולטיפוח האינטרס האמריקני. אגב, גם קודמו, אובמה – חרף הנטייה לייחס לו עומק מוסרי וערכי – תפס את העולם הגלובלי כמרחב מסוכן ועוין. באופן פרדוקסלי בנאום שנשא במעמד קבלת פרס נובל לשלום הוא הצביע על כך מפורשות, מוטיב שרבים התעלמו ממנו, כי השלום כרוך במלחמה ובמאבקי כוח. ברם, בשונה מאובמה שראה בפוליטיקה הבינלאומית כשלעצמה פוטנציאל להתמודדות עם איומים שונים, לרבות אלה שטראמפ הצביע עליהם, באמצעות שיתופי פעולה בינלאומיים ויצירת רשתות בינלאומיות, הנשיא המכהן תופס את האסטרטגיה הזו כחלולה. הוא משנה את קלפי המשחק והופך את הכלכלה הגלובלית שבה, למרות קשיי השנים האחרונות ארה"ב משחקת תפקיד מרכזי, ליסוד המניע גם את הפוליטיקה העולמית.
מבחינתה של ישראל, מדובר בתפיסת עולם שיש בה חדשות טובות אבל גם רעות. אלה המסייעים לאמריקה לממש את יעדיה נחשבים בעלי ברית ואלה המפריעים לעניין מסומנים כאנשי המחנה האחר. מפת האינטרסים הנוכחית של אמריקה ממקמת את ישראל בתוך מחנה 'הטובים'. ישראל היא שותפה למאמץ האמריקני נגד הטרור ונגד איראן והיא מתוגמלת על העניין הזה בהתאם. השפה שבה דובר נתניהו מזכירה, כנראה, לטראמפ את עצמו, וגם העניין הזה משרת את ישראל בעת הנוכחית. אבל, לעניין הזה יש גם פנים פחות מעודדות. הריאליזם שמאפיין את הגישה האמריקנית לניהול יחסי החוץ שלה הוא כזה שמותיר מחוץ למשחק עניינים ערכיים, אידאולוגיים כל עניין אחר שקשור במה שבני אדם קורים לו יחסי 'אהבה' או 'סימפטיה'.
כל מה שנופל מחוץ להגדרת אינטרס האמריקני נותר מחוץ לתמונת המצב ועניין זה צריך לעמוד לנגד עיניה של ישראל. איתות ברור לכך היא הסיטואציה הנרקמת במרחב הסורי כאשר היעדרותה של ארה"ב מהזירה מותירה את ישראל להתמודד עם המשבר לבדה מול המעצמה הרוסית של פוטין מבלי שיהיו לה קלים אמיתיים. גם הסרת ידיה של ארה"ב מאונר"א מציבה את ישראל בסוג של דילמה. היא אמנם מסירה את המסכה הכוזבת של "בעיית הפליטים", אבל מצד שני, לאונר"א היה גם תפקיד ממצב וממתן נוכח הסיוע הכלכלי שהזרימה לאוכלוסייה קשת יום ותוססת מבחינה פוליטית, בעיקר ברצועת עזה.
לכן האינטרס האמריקני והריאליזם ששולט כבר עתה בזירה הבינלאומית יקבע גם עבור ישראל את המרחבים שמהם תימנע ארה"ב ממעורבות, למרות שאולי מדובר באינטרס ישראלי הפוך בטיבו. אותו אינטרס ממש אולי גם יקבע את סוג המקומות שבהם תרצה ארה"ב להפעיל את כובד משקלה בגלל אינטרס אמריקני מובהק ואשר אולי לישראל יהיה פחות נוח ממעורבות שכזו. האם יוזמת השלום האמריקנית החדשה תיצור מרחב חוסר נוחות שכזה? קשה עדיין לקבוע בהיעדר פרטים מלאים לגבי תכני היוזמה ותכליתה, אבל אין להוציא מכלל אפשרות שכך יהיה בהינתן שזו המשנה הרעיונית-תפיסתית של ממשל הנשיא טראמפ.
