החל משבת פרשת בראשית ולמשך שבתות החורף, נהגו בקהילות בני עדות המזרח לקום באשמורת הבוקר, להתאסף בבתי הכנסת ולשיר יחד את שירת הבקשות שהיא מקבץ פיוטים שמושרים בלחנים מסורתיים שונים. ואצלנו, בשכונת נחלאות בירושלים, שוכן בית הכנסת עדס שהוא כידוע, אחד ממוקדי העליה לרגל בקרב חובבי שירת הבקשות. כבר בשבוע שקדם לשבת בראשית, עוד לפני שהוחלף השעון לשעון חורף ועוד בטרם בא הקור הירושלמי האמיתי, נתלו ברחבי השכונה מודעות צבעוניות גדולות המזמינות לאירוע הפתיחה החגיגי של שירת הבקשות, וגולת הכותרת היא השתתפותו של הרב הראשי היוצא, הרב יצחק יוסף שליט״א, שיתארח לאורך השבת בשכונה, ישא דרשות ויתפלל עם הציבור.
למען האמת, אני, על אף מוצאי, מעולם לא השתתפתי באירועי שירת הבקשות. לבושתי, אני לא מכיר מספיק את הפיוטים, את המקאמים והלחנים. בבית הוריי ובשכונת ילדותי שירת הבקשות לא הייתה חלק מההווי ואפילו שכבר שמונה שנים אני גר מרחק הליכה קצר מבית הכנסת עדס, ואף שבשנים האלה די חיזקתי ביני לבין עצמי את הזהות המסורתית־מזרחית־מרוקאית שלי אחרי שנים ארוכות של ״גלות״ בישיבה ליטאית – לא השתתפתי באירוע הזה אפילו שלעיתים הוא היה נראה לי קסום ומיוחד. אולי זו סתם עצלות בגלל השעה המוקדמת מדי (3:00 לפנות בוקר) ואולי חשש מלהרגיש תייר שמחפש אקזוטיקה. כך גם השנה.
חשבתי על הגדולה של שלושת המילואימניקים הדתיים–לאומיים האלה. הרי הם אלו שיכולים היו להיפגע עד עמקי נשמתם מדברי הרב ומדעותיו, ובכל זאת הם באו דווקא לכאן
ואז, ביום שישי, כמה דקות לפני הצפירה, ראיתי לפתע מחלון המטבח שלנו את הרב יצחק יוסף, לבוש בגלימת הראשון לציון, מטפס באיטיות במדרגות בניין ה־Airbnb שמולנו, מלווה בבני משפחתו. בהחלטה של רגע הודעתי לעקיבא שאנחנו הולכים להתפלל ב"עדס" כי רב חשוב מאוד הגיע. זה למשל משהו שגדלתי עליו. אבא שלי תמיד היה לוקח אותנו להתברך אצל צדיקים. אני זוכר שבתור ילד תמיד הייתי מסתכל בעניין מוגבר על הבעות הפנים שלהם, וזוכר את מגע היד שלהם כשנשקתי לה כמקובל. וככה, במקום ללכת להתפלל במניין המהיר שלנו בבית הכנסת שאולי וכאשי, הלכנו עוד קצת והגענו אל שערי בית הכנסת עדס שהיה מלא עד אפס מקום, כולל המבואה והחצר. בכל זאת נכנסנו והשתתפנו בקבלת שבת ותפילת ערבית. ואני, תוך כדי תפילת עמידה, הזמן שבו בדרך כלל באות המחשבות השוות, נזכרתי בהתבטאויות השנויות במחלוקת של הרב יצחק יוסף שנאמרו מפיו בשנה החולפת, נזכרתי איזה תסכול אפף אותי כששמעתי את הדברים שאמר סביב הנושא של גיוס בני ישיבות לצה״ל. נזכרתי שבזמן אמת, ניסיתי לדון אותו לזכות, להיאחז בתלמיד חכם העצום שהוא, במחבר ספרי ההלכה שהוא, ולמרבה הצער נזכרתי שכל אלה לא הצליחו לגרום לי לטשטש את הייאוש שאחז בי כששמעתי את הדברים הדי מנותקים שאמר. והנה, עכשיו, לא הרבה זמן אחרי, אני והבן הקטן שלי בן השש מצטופפים ברחבה המטופחת של עדס, עם עוד כמה עשרות גברים, דתיים, חרדים, מסורתיים, תושבי חו״ל וסתם סקרנים מהשכונה, ומחכים לקבל מהרב ברכת שבת שלום. כשנגמרה התפילה, נעמדתי עם עקיבא בתור. לפנינו, בין שאר מתפללי בית הכנסת המגוונים, עמדו שלושה גברים גבוהים בחולצות שבת לבנות, ציציות בחוץ, כיפות סרוגות ורובי M16. הם התקדמו יחד אל הרב ובזה אחר זה התכופפו מלוא קומתם ונישקו לו את היד. הרב חייך אליהם ובירך אותם באריכות ובלבביות. חשבתי לרגע על הגדולה של שלושת המילואימניקים הדתיים־לאומיים האלה. חשבתי על זה שהרי הם אלה שיכולים היו להיפגע עד עמקי נשמתם מדברי הרב ומדעותיו, ובכל זאת, מכל עשרות בתי הכנסת של נחלאות, הם באו דווקא לכאן, להצטופף, לעמוד בתור, לנשק לרב את היד ולקבל ברכה. איזו יכולת מופלאה זו להחזיק מורכבות בנחת. לשאת הפכים. חשבתי על זה שהנה, גם אני, אומנם הרגשתי רע מאוד מדעתו של הרב בעניין הגיוס, ובכל זאת הבאתי את בני הקטן לראות את פניו.
לא מזמן צפיתי ב״מלך הספרדים״, סרטו האדיר של עופר פנחסוב על הרב עובדיה יוסף זצ״ל. כשיצאתי מהסינמטק בתל־אביב הכתה בי ההבנה שזה בדיוק מה שייחד את דמותו של מרן הרב עובדיה. הוא היה גם ממלכתי מאוד וגם אנטי ממסדי מאוד וגם חרדי מאוד וגם מסורתי מאוד וגם פרגמטי מאוד וגם תקיף מאוד. הכול יחד. בבת אחת. בנשימה אחת. כור היתוך שלם שמתקיים באדם אחד. וזו ממש הייתה הבשורה שלו. לפחות עבורי. בדרך הביתה, אמרתי לעקיבא שזו זכות גדולה לקבל ברכה מרב כזה גדול בתורה. ועקיבא שתק רגע ואז אמר, אבא, אני הסתכלתי עליו טוב־טוב והוא קצת דומה לרב עובדיה וקצת שונה.
