גם דבורה הנביאה גינתה את המתחמקים ממלחמה

דברי התוכחה של משה רבנו ערב מותו, "הַאֲחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?", זוכים לאחרונה לעדנת ציטוטים. המילים הנוקבות שהוטחו אז בשבטי עבר הירדן, מוטחות כעת בשבט החרדי. אלא שבניגוד לשבטים העבריים הקדמונים, השבט הזה אוטם אוזניו משמוע או מתחזה לחירש. אף על פי כן, אין מנוס מלהמשיך למחות בתוקף מתחת לחלונו על שערוריית השתמטותו ממלחמות ישראל בדורנו, ובין השאר להזכיר לו נאום תוכחה תנ"כי אחר באותו עניין עצמו – שירת דבורה.

הנביאה ששפטה את ישראל בהר אפרים, אשת לפידות, פרסמה כתב אישום חריף ביותר נגד משתמטי תקופתה. היא חלקה שבחים למילואימניקים שנחלצו להילחם בסיסרא, "הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם", ובאה חשבון נוקב עם סרבני השירות. שירת דבורה לועגת לפילוסופיית ההשתמטות שלהם ("גְּדוֹלִים חִקְקֵי לֵב"), מאשימה אותם באדישות על רקע אנוכי ("לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים?"), וגם מטיחה קללה נוראה באחת מעריהם, מֵרוֹז שמה – "אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ".

דבורה מייחסת לתושבי מרוז חטא דתי, "לֹא בָּאוּ לְעֶזְרַת ה'", רומזת בכך שהיו צדיקים בעיני עצמם, עוזרי ה' כביכול. ייתכן שהסבירו זה לזה כי עיסוק במצוות מסוימות פוטר אותם לצמיתות ממלחמות מצווה. הנביאה טורחת להעמיד אותם על טעותם. למעשה היא אף מכחישה שמועה כאילו השיטפון הפתאומי בנחל קישון, אשר גרף לנחל את כל מחנה סיסרא, היה תוצאת תפילותיהם או לימוד התורה שלהם. שירתה המפורסמת היא תפילת הודיה לבורא עולם ותשבחות לשבטים שהתייצבו למערכה, "לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים": אפרים, זבולון, בנימין, יששכר וחלק מבני מנשה. חלקם, אגב, היו גדולי תורה ("מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סוֹפֵר").

מי הם צאצאי אותם שבטים גיבורים בימינו? חיילי המילואים שהתייצבו ביחידותיהם ב־7 באוקטובר אשתקד. גם חיילי הצבא הסדיר וצבא הקבע, ימין ושמאל, חילונים ודתיים, המון דתיים, פי כמה וכמה מחלקם היחסי באוכלוסייה. בלעדיהם אי אפשר היה להדוף את המתקפה האסלאמית האכזרית עלינו בדרום ובצפון, ולהעביר בהדרגה את המלחמה לשטח האויב. במשך יותר משנה הם מדחיקים את מצוקותיהם הפרטיות והמשפחתיות, גם את השקפותיהם הפוליטיות, ומתמסרים לפתרון מצוקות האומה ברוח דברי הרמב"ם הידועים בהלכות מלכים ומלחמות.

ומי הם נציגי ימינו של שאר השבטים, אלה שדבורה הוקיעה בחריפות? בעיקר החרדים. בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם, הם לא התנדבו. הדרוזים התגייסו, כמו יעל אשת חבר הקיני, לא מעט בדואים, אבל צעירי בני־ברק, אלעד, ביתר־עילית והשכונות החרדיות בירושלים נותרו בבית, בישיבה, בכולל, כאילו אין מלחמה בעולם, והוא נוהג כמנהגו.

במשך שבועות אחדים היה נדמה שהם בדרך לבקו"ם, אולם די מהר התברר שלא. עבדו עלינו. הסכנה הביטחונית האיומה שריחפה על כולנו לא גרמה להם להחליף זמנית את המגבעות ואת החולצות הלבנות במדי חאקי, גם לא אינספור סיפורי חללים ופצועים שהפריכו את התיאוריה כאילו השירות בצבא הוא ערובה להתפקרות. בחלקות הטריות בבתי העלמין הצבאיים טמונים מאות תלמידי חכמים ובני תורה, אשר הקפידו על קלה כחמורה כל חייהם הקצרים; כל כך הקפידו, עד שמסרו נפשם על קידוש השם. האם מצביעי גולדקנופף, גפני ודרעי באמת מקפידים יותר? איך הם ישנים בלילה בידיעה שהמחסור המתרחב בלוחמים מתבטא גם בתשלום מחיר דמים גבוה יותר בחזית?

לכאורה, מפלגת "הציונות הדתית" הייתה אמורה למתוח קו מוסרי ותורני ברור בין החרדים ושאר העולם בסוגיה הזו. אם לא לפני המלחמה, אז לפחות כעת. מנהיגיה היו חייבים להבהיר שלא ייתנו עוד את ידם לחרפת העריקה החרדית ההמונית מצה"ל באצטלה של שמירת מצוות. לא לחוק גיוס במירכאות, לא לחוק סבסוד מעונות בלי מירכאות ולא לכל התחכמות אחרת, שתאפשר לתושבי בני־ברק ובנותיה להמשיך ליהנות משירותי האבטחה של צה"ל בלי להעלות לו את תרומתם שלהם. אם אין דרך לגייס אותם בכוח, אפשר ללחוץ עליהם בדרכים אחרות שישכנעו אותם בהדרגה להתחייל, ודאי לא להסביר לנו "שאף אברך לא יגיע לצה"ל בכפייה", או שקודם כול צריך לגייס את המילואימניקים שקיבלו פטור אחרי הגיעם לעשור החמישי לחייהם. מדוע דמם של הגברים המבוגרים הללו, שכבר מילאו בעבר את חובתם לביטחון המדינה, זול יותר מדמם של אברכים צעירים בהרבה?

הברית הפוליטית בין חובשי הכיפות הסרוגות לחרדים לא יכולה להמשיך להתבסס על אדני שקר וכפירה בעיקר: חובת גיוס למלחמות מצווה

אל דאגה, קרע פוליטי בתוך קואליציית הימין על רקע סוגיית הגיוס לא יחזיר את השמאל לשלטון. במקרה הרע, שוב במירכאות, תקום אחרי הבחירות ממשלת אחדות. ובכל מקרה, הברית הפוליטית בין חובשי הכיפות הסרוגות לחרדים לא יכולה להמשיך להתבסס על אדני שקר וכפירה בעיקר. הרב יצחק שילת ממעלה־אדומים הגדיר אותה השבוע כ"בגידה בערכי הציונות הדתית", הגדיר במדויק. לציונות הדתית אסור לבגוד ואסור להתייאש. גולדקנופף ושות' כבר נאלצו לחזור בהם השבוע מהתביעה הכאילו אולטימטיבית להעברת חוק גיוס, וחרדים רבים יימלכו בסוף בדעתם גם בנושא הגיוס עצמו, אם לא בגלל אימת המשטרה הצבאית, אז מאימת העיצומים הכלכליים והביקורת הציבורית המתרחבת עליהם. יום אחד הם יפשפשו במעשיהם, יתביישו, ויתגייסו לעזרת ה' בגיבורים.