לפי ממוצע הסקרים שמרכז האתר realclearpolitics, לטראמפ סיכויים טובים לנצח בבחירות לנשיאות ארה"ב. גם הסטטיסטיקן נייט סילבר, שתחזיותיו זהירות ויש לו אחוזי דיוק טובים, נותן לו יתרון. באתרי ההימורים הגדולים, ההערכה החד־משמעית היא שטראמפ עתיד לנצח; בפולימרקט למשל הוא מוביל ביתרון של 66.3% לעומת 33.7%. אם טראמפ יפסיד השבוע, כשהבחירות יגיעו לקו הסיום, זה יהיה עוד "יום כיפור של הסקרים".
גם בסנאט הרפובליקנים עשויים ליהנות מהצלחה. התנאים נוטים לטובתם. בסנאט יש 100 נציגים, ושליש מהם נבחרים מחדש אחת לשנתיים. כרגע יש לדמוקרטים יתרון קל מאוד של 51 מול 49 מושבים, אבל בבחירות הקרובות הם צריכים להגן על 19 מושבים דמוקרטיים ו־4 מושבים של עצמאים שנטו לכיוון הדמוקרטי, ואילו הרפובליקנים צריכים לבחור מחדש רק 11 סנטורים. כך שלרפובליקנים יש הזדמנות ברורה להשיג רוב.
בקונגרס המצב הפוך. כרגע הרפובליקנים נהנים מרוב של 220 מול 212, שהוא בעצם 221 לעומת 214, משום שבפועל יש שלושה כיסאות ריקים, של שני דמוקרטים ורפובליקני אחד. כל 435 הנציגים עומדים כעת לבחירה. המשמעות היא שאם הדמוקרטים מצליחים להפוך רק ארבעה כיסאות, הם ישיגו רוב של 218 לעומת 217. זה בהחלט בהישג יד, ומטריד מאוד את הרפובליקנים.
אם כל התרחישים הללו יתממשו, יקרה מקרה נדיר שבו כל הבתים מתהפכים בבת אחת: הנשיאות והסנאט מדמוקרטי לרפובליקני, והקונגרס מרפובליקני לדמוקרטי. מה המשמעות לישראל? אם טראמפ ייבחר, המשמעות לא דרמטית מדי. מדיניות החוץ מוכתבת בעיקרה על ידי הנשיא, ולכן בדרך כלל עדיף לישראל שיכהן נשיא רפובליקני עם קונגרס דמוקרטי, מאשר להפך. הנשיא הרפובליקני יכול בדרך כלל למצוא חברי קונגרס דמוקרטים תומכי ישראל, שישתפו איתו פעולה. הבעיה הגדולה יותר היא כשהנשיא לא רוצה לסייע; במקרה כזה הקונגרס הרבה יותר מוגבל.
בזמן שהיינו עסוקים במלחמות שלנו, והסתכלנו על המתרחש בארה"ב בעיקר דרך המשקפיים של הקרבות בעזה ולבנון, הפוליטיקה הפנימית בארה"ב הפכה לאקסצנטרית יותר ויותר, גם כתוצאה מפוליטיקת ה"נעורות" (Woke) האגרסיבית והדורסנית, שהקצינה את האווירה הפוליטית.
הנשיא שעדיין מכהן, ג'ו ביידן, נאלץ לפרוש אחרי שבעימות הטלוויזיוני התברר לארה"ב כולה שמה שהשמאל הכחיש וגינה כ"דיסאינפורמציה" ו"שקרים" ביחס למצבו המנטלי המידרדר, היה אמת גמורה. חריג אף יותר היה האופן שבו המפלגה הדמוקרטית מינתה את סגניתו קמלה האריס בהליך לא דמוקרטי, בלי בחירות, כמינוי של האליטה.
חשבנו שהגענו לתחתית, אבל הדברים המשיכו להידרדר. האריס, שבתיאוריה הדמוקרטית הוצגה כמועמדת צעירה, מבטיחה ונמרצת, ניהלה קמפיין של מחבואים. רק בחודש האחרון, אחרי שההתלהבות מהחלפת ביידן הצטננה והיא הידרדרה בסקרים, החלה המועמדת להתראיין בכמה במות. כתוצאה מכך קיבלנו תשובה ברורה לשאלה מדוע עד כה היא נמנעה מראיונות.
התברר שהמועמדת הדמוקרטית מתקשה לנהל שיחה ולא מסוגלת לענות אפילו על השאלות הצפויות והבנאליות ביותר, חוץ מלומר שוב ושוב "טראמפ". האריס גם סיפקה התבטאויות קיצוניות נגד טראמפ (כפי שעשה גם ביידן), וההתעלמות הדמוקרטית משני ניסיונות התנקשות בו, על רקע ההסתה שלהם נגדו כ"סכנה" ו"פאשיסט", בהחלט מבישה. כעת גם הגיעה ההתייחסות העדכנית של הנשיא המכהן למצביעי טראמפ: "זבל".
הדברים הגיעו לכך שאפילו התקשורת הפרוגרסיבית מתרחקת מהאריס. ריאיון ב־CNN שהתקיים בפנסילבניה, אחת ממדינות ההכרעה, הפך מבחינתה לאסון. המראיין אנדרסון קופר הרשה לעצמו, מדי פעם, להתנהג כמו עיתונאי ולהקשות עליה, ואפילו דיוויד אקסלרוד, פרשן דמוקרטי ולשעבר אחד מיועציו הבכירים של אובמה, אימץ את כינוי הימין לתשובות הלא קוהרנטיות שלה: "סלט מילים". גם ג'ף בזוס, המיליארדר מאמזון שקנה את הוושינגטון פוסט, חולל סערה כשאסר על העיתון לתמוך במועמדותה.
באופן פרדוקסלי, מועמד שאיננו טראמפ היה מנצח בקלות את האריס, אבל כך גם להפך. זוהי המחשה להקצנה של הפוליטיקה האמריקנית
בממלכת טראמפ, בינתיים, הכאוס נמשך כרגיל. בחירת הסגן שלו, ג'יי־די ואנס, נראית מעניינת וטובה, אבל טראמפ, כהרגלו, ממשיך לספק עלבונות, התבטאויות בוטות ואמירות חסרות כיסוי. טראמפ הוא אכן מועמד מקצין במובן זה שהמצביעים אוהבים אותו או שונאים אותו. המשמעות הפוליטית היא ששיעור התמיכה בו קבוע למדי, ולכן השאלה הגדולה היא כמה בוחרים יימנעו מלהצביע להאריס.
גם במובן הזה הפוליטיקה האמריקנית הפכה לפרדוקסלית. כמעט כל מועמד אחר בימין שהגיע לשלבים האחרונים מול טראמפ בפריימריז, היה מנצח את האריס בקלות רבה יותר, מפני שהיה מגייס תמיכה בקרב קהלים שמסרבים להצביע לטראמפ, אף שהם מכירים בנזקים הגדולים שחולל ממשל ביידן־האריס. מצד שני, גם הסיכויים של מועמדים דמוקרטים אחרים לנצח את טראמפ היו טובים יותר, מפני שהם מוכשרים יותר מהאריס, ולא סוחבים על גבם את כישלונות הממשל הנוכחי. אבל ארה"ב נשארה עם שני המועמדים הללו.
הבחירות מספקות נקודת אור אחת, והיא ניצחון תגובת הנגד הציבורית לתרבות הנעורה. האריס, למשל, נמנעת מלומר שהיא תאפשר הפלות עד הלידה, שהיא מאמינה בטיפולים לשינוי מין בגיל ההתבגרות, ואולי אפילו תימנע מלתמוך בטרנסג'נדריות בספורט נשי. העמדות הללו משקפות את המיינסטרים האמריקני, אבל השתלטות השמאל על אליטות וממסדים הפכה את הקיצוני למדיניות רשמית. לזמן מסוים הצליח השמאל להשתיק בבריונות את ההתנגדות, אבל הימין נלחם והצליח ליצור תגובת נגד, שהזיזה את מדד הלגיטימיות למקום מאוזן וקונצנזואלי יותר.
ומה עם ישראל? קצת קשה להבין ישראלים שתומכים בהאריס. היא מסתירה באופן מגושם ולא משכנע את עמדותיה האמיתיות, וניכר שהן קיצוניות נגדנו. הסגל שלה, המינויים, היועצים, הם הגרועים שבנעורים. ממשל האריס יורכב מבני דמותם של המפגינים האנטישמיים באקדמיה, שבורותם ורשעותם מתחרה רק בהתחסדותם.
טראמפ, לעומת זאת, כנראה לא ישוש לסייע לישראל באופן ישיר, משום שהוא סולד ממלחמות, ארה"ב במשבר כלכלי עצום, והזרם הבדלני בימין מתחזק. אבל אפשר להעריך שהוא יתמוך בנו במוסדות הבינלאומיים, ירחיב את חופש הפעולה הצבאי, ויפעל באופן תקיף יותר מול איראן –אחרי מדיניות אסונית של הממשל הנוכחי. ממשל טראמפ יורכב מאנשים שמאמינים שהקשר בין ארה"ב לישראל חשוב, ושישראל היא מקור של אור ועוצמה חיובית בעולם. הם צודקים, וכרגע אפשר לקוות שבבחירות הקרובות הצדק ינצח.
