ארבעה חיילים, לוחמי היחידה הרב־ממדית, נהרגו ביום שלישי בתוך בניין ממולכד בג'באליה. מלכודת המוות הזו לא מפסיקה לגבות חללים, בהם אל"מ אחסאן דקסה, מפקד חטיבה 401, שנהרג לפני שבוע וחצי מפיצוץ מטען חבלה. אנחנו יוצאים ממחנה הפליטים המקולל הזה ונכנסים אליו פעם אחר פעם אחר פעם, עוזבים וחוזרים, יוצאים ובאים, ומשלמים בחייהם של מיטב בנינו. בינתיים המחבלים מחמאס, או מי שנשארו מהם, לומדים היטב את תנועת הצבא ואת שיטות הפעולה, מזנבים בכוחות וממלכדים את הבתים שהחיילים מתפתים להיכנס אליהם כדי לנהל עוד קרב, לחסל, לסגת ואז לחזור שוב על הריטואל המוטעה הזה.
ככה נראה דשדוש. לסיפור הלחימה בעזה לא יהיה סוף בדרך הזו. אי אפשר לנטרל את חמאס לחלוטין, ואין טעם להילחם נגדו בעזה עד טיפת דמנו האחרונה, כי המחיר עלול להיות בלתי נסבל. חמאס הוא רעיון שטני, אסלאם קיצוני פונדמנטליסטי ורצחני שאי אפשר להוריד מהפרק, גם אם היו לנו הישגים אדירים בעזה והשמדנו את תשתית השליטה שלהם שם.
המלחמה בעזה הייתה צריכה להיות קצרה ותכליתית. כל המלחמות הקודמות שלנו היו קצרות, למעט השהייה הארוכה והמיותרת בלבנון שעלתה ביוקר רב. אנחנו לא בנויים למלחמות ארוכות בתוך שטח האויב. פקודת היום הייתה צריכה להיות מקסימום הישגים במינימום זמן, מכת אש אדירה גם בצפון וגם בדרום. מתקפה של חודש וחצי עד חודשיים, כאשר עוד עמדה מאחורינו לגיטימציה בינלאומית מרשימה. אחר כך נכונות לנסיגה והחזרת החטופים. אם המלחמה הייתה מסתיימת עד סוף נובמבר 2023, ייתכן שכל החטופים היו משוחררים ולא רק חלקם – תמורת הפסקת המלחמה ושחרור מחבלים מבתי הסוהר בארץ.
נכון, אפשר לטעון בצדק שאז לא היינו מחסלים את יחיא סינוואר ואת מנהיגי חמאס האחרים. ראשית, אין לדעת. שנית, אפשר היה לפגוע במנוולים האלה תמיד. הם היו חיים על זמן שאול, כמו השייח' נעים קאסם בלבנון. שלישית, החטופים חשובים פי מיליון מסינוואר וממוחמד דף. זו המשימה הדחופה שנדחקה הצידה. ראש הממשלה נתניהו חוזר ואומר, גם השבוע, כי זו אחת ממטרות המלחמה וכי לא נשקוט ולא ננוח עד שנחזיר את כולם בחיים. שמענו. בינתיים איבדנו עשרות חטופים בשבי חמאס מאז עסקת הפעימות בנובמבר שעבר. המשפט הבלתי נשכח של ניצה קורנגולד, אימו של החטוף טל שוהם, בטקס הזיכרון בפארק הירקון ב־7 באוקטובר, צריך להיות מורה דרך: "לוותר על החטופים זה לוותר עלינו".
בסופה של המערכה הזו תהיה כאן הסדרה, בדרום ובצפון. אין כאן הכרעה של מאה אחוז ולא ניצחון מוחלט. אנחנו לא נכבוש את לבנון ונקים שם ממשלה חדשה. לא נהרוג את כל החמאסניקים בעזה, גם אם חיסלנו כבר 20 אלף מחבלים ויותר. עזה הרוסה ומפורקת, והמלחמה החוזרת ונשנית בג'באליה ובמואסי מיותרת, ועולה במחיר כבד של חיילים צעירים ונהדרים. מי שחשב שאחרי החיסול של סינוואר המחבלים יסכימו לשחרר את החטופים תמורת כסף רב, טעה. אין היגיון כזה אצל מחבל חמאס שרוצה לחקות את סינוואר ואולי גם למות כמוהו.
מול איראן אנחנו ניצבים בפני שתי אפשרויות: הסדרה, או מתקפה כוללת על מתקני הגרעין. לצורך שתי המשימות הגדולות האלה נזדקק לארצות הברית. איראן היא מדינה עם אורך נשימה וסבלנות אסטרטגית; אין כאן זבנג וגמרנו. מלחמת התשה של מתקפות פינג־פונג אינה טובה לישראל, אבל זה מה שיש. נתניהו מדבר על מלחמה קיומית מול איראן ועל מתקני המוות. הכול נכון. זו מלחמה שמתנהלת מול המשטר האיראני משנות התשעים, ועכשיו רק לובשת צורה חדשה ופנים גלויות. זה עלול להימשך עוד שנים רבות בשיטות ובדרכים שונות, אבל בינתיים יש לנו חטופים במנהרות בעזה.
עזה הרוסה ומפורקת והמלחמה החוזרת ונשנית בג'באליה ובמואסי מיותרת, ועולה במחיר כבד של חיילים צעירים ונהדרים
זה מה שנקרא ניהול סיכונים. לנתניהו היו הישגים מרשימים במלחמה הזו, והוא יכול לסיים את המלחמה בעזה ולהביא עכשיו את החטופים. הדרך להסדרה ביום שאחרי ובכלל, יכולה להיות הרבה יותר פשוטה אם ישראל תסכים למעורבות של הרשות הפלסטינית בניהול בעזה. הרשות הזו משתפת איתנו פעולה ביהודה ושומרון, אבל אנחנו לא מוכנים שאפילו שלושה פקידים מפת"ח יגיעו לחאן־יונס ויסייעו להשתלט על צורכי האוכלוסייה. גורם בכיר ומעודכן אמר לי כי אם נלך להסדרה בעזה בשיתוף פעולה מסוים עם הרשות, כוחות סעודיים וגם חיילים מהאמירויות יסכימו ליטול חלק בשלטון בעזה ובסיוע ההומניטרי. "בלי הרשות הפלסטינית לא יקרה שום דבר מדיני מבחינת הסעודים. הם יישארו בחוץ", אמר הגורם.
ראש הממשלה נתניהו מכיר היטב את תמונת המצב הזו, אבל הוא מתקשה להשלים עם התמונות של מאות מחבלים יוצאים מבתי הסוהר ומסמנים וי, גם אחרי שחיסלנו את סינוואר. אין לו פתרון למלכוד הפנימי שאנחנו נתונים בו: ככל שהלחץ הצבאי יגבר אנחנו מאבדים חיילים, וגם חטופים שהוא התחייב לשחרורם בנאום מול פני האומה בכנסת השבוע, ליד נשיא המדינה שקורא לעסקה בכל מחיר כמעט. היה קשה לראות שם השבוע את יחיאל יהוד, שבנו דולב נרצח בניר־עוז ובתו ארבל עדיין בשבי חמאס, יושב ביציע האורחים ומניף שלט מול נתניהו: "שחרר את בתי".
פצע שאין לו איחוי
מעולם השוויון בנטל לא היה עניין של חלוקה בין חיים ומוות כמו היום. והחלוקה הזו אינה שווה, ומי שמשלם עליה מחיר לא הגיוני זהו המגזר הציוני־דתי, שקובר במלחמה הזו את מיטב בניו, בהם אנשי תורה ועבודה, בעלי משפחות ענפות. הציבור לא יכול לקבל יותר את העיוות הזה. אם זה יימשך עלולה להיווצר כאן תופעה של השתמטות נגדית, מהצד השני. חתנים לא יצאו מחופתם לשדה הקרב להילחם עבור החרדי שקורע את צווי הגיוס שהוא מקבל.
שוחחתי השבוע עם פוליטיקאי חרדי בכיר שהיה במרכז הכותרות של חוק האי־גיוס. יצאתי ממנה מיואש. אני לא רואה סיכוי ממשי לגייס חרדים עם חוק או בלעדיו, ואולי עדיף פשוט להרים ידיים. חוק האי־גיוס מעניק לגיטימציה להשתמטות החרדית מהשותפות בקרב, ואולי יביא רק מתי מעט ללשכת הגיוס בירושלים. אם החוק לא יתקבל, אפשר כמובן לגייס חרדים באמצעות אלפי צווים, אבל לצבא אין את האנרגיות ואת היכולת לרדוף באמצע מלחמה אחרי אלפי עריקים ולהכניס אותם לבתי סוהר. צריך להודות ביושר שלצבא אין גם את האפשרות להיענות לצורכי הדת והאמונה של המלש"בים החרדים. הפצע הזה לא מתאחה עכשיו, ולצערי לא מן הנמנע שימשיך לדמם בחברה הישראלית לפחות עוד דור, ואולי לעד.
