שלט מתכת כחול מונח פרקדן על חורבותיה של נקודת תצפית מרהיבה בכפר כילא לעבר אצבע הגליל. הוא הופל על ידי כלי טיס ישראלי או כף דחפור של חיל הנדסה, אך נותר שלם למדי. "גן חללי השיבה", נכתב בו בערבית חגיגית, "אל־קודס – 173 קילומטרים". אם נרצה, וגם אם לא נרצה, זוהי תמצית סיפור המלחמה: אויבינו החרוצים תכננו להגיע לירושלים.
הקו הירוק והקו הכחול לא עניינו אותם, אפילו לא ירושלים כשלעצמה. עד 7 באוקטובר הייתה להם תוכנית מלקחיים לחיסול מדינת היהודים: חמאס יתקוף מדרום, חיזבאללה מצפון, איראן ממזרח, הפלסטינים מבפנים, וחגיגת הניצחון תיערך בהר הבית. מנקודת התצפית בכפר כילא זה ברור לגמרי. דברים שרואים משם.
בשעת בוקר מאוחרת בתחילת השבוע עדיין רבץ ערפל קל על העמק הישראלי שמתחת, ציפורן אצבע הגליל. שתיים־שלוש תמרות עשן עלו מכפר לבנוני סמוך, תוצאת פעילות לילית של כוחותינו. אבל מטולה נשקפה היטב מעבר לחומת הגבול, גם כפר־גלעדי, משגב־עם, מעיין־ברוך, דן, דפנה, וכמובן החרמון. בכירי כוח רדואן ערכו פה תצפיות לקראת מתקפה רבתי על ישראל בנוסח שמחת תורה. לפני חצי שנה בדיוק, סוף אפריל, התקיים בקרבת מקום סיור עבודה של שר החוץ האיראני, אחרי פגישה בביירות עם נסראללה. לפי דיווחי ערוץ אל־מנאר, הוא רווה נחת ממה שראו עיניו ושמעו אוזניו כשהשקיף אל שטחנו. עכשיו נסראללה איננו, שר החוץ נספה בינתיים בתאונת מסוק מסתורית, ובמקומם – ייבדל לחיים ארוכים – התייצב השבוע מפקד החטיבה המרחבית 769, אל"ם אבי מרציאנו, כדי לבאר לנו את תמונת המצב החדשה בגזרה.
בעצם, אין הרבה מה להסביר. הריסות כילא מדברות בעד עצמן. כפר שיעי בן 14 אלף תושבים בא על עונשו. שנה שלמה שוגרו ממנו רקטות וטילים אל המרחב שבין מטולה לאגמון החולה. ממש כאן, בגן חללי השיבה, באמצע ינואר, ירו שני מחבלים טיל קורנט אל משפחה שאכלה צהריים בכפר־יובל, ורצחו את מירה איילון בת ה־76 ואת בנה ברק בן ה־45. אבי המשפחה ניצל בנס. "הם ידעו בדיוק לאן הם יורים", סיפר לנו מרציאנו. כשהוא התבקש להעריך כמה מתושבי כילא לא נטלו חלק במערכה נגד ישראל, הצדיקים בסדום, תשובתו הנחרצת הייתה "מספר חד־ספרתי". לתושב הכי פחות מעורב בטרור היה בבית לפחות נשק אחד ואפוד מאובזר או ערכת חובשים. עכשיו נסגר החשבון עם כל מבנה שנורו ממנו רקטות וטילים.
"כך נראה חיזבאללה כעת", הצביע המח"ט בגאווה מקצועית על ציר תנועה מרכזי בכפר. כמעט אבן על אבן לא נותרה בו.
מרציאנו, שמתגורר ביישוב דתי בצפון, מונה למפקד החטיבה המרחבית קצת לפני המלחמה. לדבריו, על סמך בדיקה שערך, הבנייה האזרחית בכפר השיעי הותאמה בעשרים השנים האחרונות לצרכים המבצעיים של חיזבאללה. זה לא היה רק כפר, זה היה מבצר. למרגלות בית אבן נאה ליד תחנת הדלק הנטושה במקום, נחשפה ופוצצה מנהרה שנועדה לשמש ראש גשר להסתערות מאות מחבלים על מטולה. היא לא חצתה את הגדר, אך הייתה סמוכה מאוד למטעים של המושבה הוותיקה, עיירת נופש חביבה על ישראלים רבים, שטח צבאי סגור כבר ימים רבים.
לסיור העיתונאי שלנו בלבנון הצטרף גם תושב מטולה רובי המרשלג, יותר נכון פליט מטולה, כתב תאגיד השידור הציבורי. עיניו נצצו כשחצינו ברכב משוריין מסוג פנתר את הפרצה שצה"ל הבקיע בחומה. לראשונה בחייו זכה המרשלג להביט במטולה מעבר לגבול. אין לי מושג מה הדעות הפוליטיות שלו, אבל התרשמתי שהוא מרוצה. אחרי כמעט שנה של ספיגה ותסכול, צה"ל השיב ללבנונים כגמולם. תשתיות ארגון הפרוקסי הבכיר של טהרן הולכות ונהרסות, וגם טהרן עצמה היא כבר יעד הרעשה של צה"ל. השאלה היא מה הלאה. בעודנו ניצבים בנקודת תצפית מרהיבה אחרת בסביבה, חשופה יותר לירי נ"ט וכטב"מ של חיזבאללה, שאלתי את מרציאנו אם לטעמו הפעולה עכשיו עמוקה מספיק, או שמא היא צמודה מדי לגדר הגבול. אולי אין מנוס מהגעה לליטני. "לדעתי האישית", הוא הסגיר חילוקי דעות מסוימים בצבא, "הפעולה הזו נכונה. יש המון היגיון בתמרון הזה, שהוא אומנם תמרון לרוחב ולא לעומק, אבל בהחלט לעומק האדמה. זהו טיפול שורש, לא סתימה. אם נצטרך להגיע גם לעומק השטח, נגיע".
רב־סרן מעוז פרץ, אחד הסמג"דים שעובדים עם מרציאנו, הוסיף בהמשך הסיור ש"יש לנו תחושה של שעון מתקתק", והתכוון לשעון המדיני. אגב הוא יליד עצמונה, בנו של השר והרבצ"ר לשעבר רפי פרץ. מאז תחילת המלחמה סגר כבר 300 ימי מילואים, אך חלילה אינו עוטה ארשת של רחמים עצמיים. "אני מפוצץ מגאווה", אמר לי, "אנחנו עושים פה היסטוריה".
ברור, צה"ל לא יוכל לכבוש את כל לבנון וגם לא להרוס את מלוא התשתיות הצבאית של חיזבאללה. איום הירי הרקטי על הצפון לא יוסר כליל בעתיד הנראה לעין. אבל חיזבאללה כבר ספג מכה קשה מאוד, והיא פותחת לישראל חלון הזדמנויות שהיה מוגף במשך שנים רבות. שגרירת ארצות הברית בביירות תלתה השבוע תקוות פומביות באינתיפאדה לבנונית נגד יורשי נסראללה. סביר להניח שגם בירושלים תולים תקוות דומות, ולכן קשובים יותר להצעות ההסדרה של הוכשטיין. עד שהיא תוכרז רשמית, אם בכלל, לוחמי חטיבה 769 וחבריהם לנשק ימשיכו לפעול כדי לעקור לחיזבאללה את הרצון ואת היכולת להסתער על הגליל בדור הקרוב, ולהחזיר בהקדם את תושבי מטולה לבתיהם, אולי עוד לפני חנוכה. בדרך חזרה לקריית־שמונה כבר ראינו טרקטורים שמכשירים את השדות לקראת הגשם הראשון. הוא קצת מתעכב השנה.
