זמן להתגייס: השינוי צריך לבוא מתוך הציבור החרדי

בשבוע שבו מפלס הזעם בציבור הדתי־לאומי על ההשתמטות החרדית מצה"ל הגיע לשיא, יש מקום להזכיר נקודת מפנה שהתרחשה בדיוק היום: ראש חודש חשוון, לפני 71 שנה.

בראש חודש חשוון תשי"ד נפתחה ישיבת ההסדר הראשונה, ישיבת כרם ביבנה. היא לא נפתחה בראש חודש אלול, ראש השנה של עולם הישיבות, והסיבות לאיחור הזה לא היו טכניות; המבנה של הישיבה, שנבנה על ידי המרכז העולמי של תנועת המזרחי, היה מוכן כבר חמש שנים, אך עמד ריק. הסיבה לעיכוב גם לא הייתה מחסור בתלמידים; קבוצת תלמידים, חברי שבט איתנים של בני עקיבא, בוגרי ישיבת כפר הרוא"ה, כבר ייעדו את עצמם ללמוד בישיבה החדשה שהוקמה עבורם. הסיבה שבגללה כרם ביבנה לא נפתחה בזמן, הייתה שבחודש אלול תשי"ג עדיין לא נמצא רב שיעמוד בראשה.

היום זה יישמע מוזר, אבל בשנת 1953 לא היה פשוט למצוא רב שיסכים לעמוד בראש ישיבה גבוהה ציונית כמו כרם ביבנה. הרבנים שהזדהו עם דרכה של בני עקיבא היו מעטים, אך גם ללא קשר להשקפת עולם, היה קשה למצוא רב שיסכים לצאת מעולם הישיבות בירושלים או בגוש דן, לטובת ישיבה בדרום, בחבל ארץ שרק החל אז להיבנות.

"הרבה מהמועמדים שפנינו אליהם בהצעה זאת לא ניאותו לקבלה, מתוך שישיבה זאת אינה מוקמת בירושלים אלא ביבנה המרוחקת במקצת", דיווח אז הרב חיים דרוקמן לחבריו בבני עקיבא. "עובדה זאת כשלעצמה הוכיחה לנו את הצורך הגדול בהקמתה של ישיבה גבוהה משלנו, שתגדל תלמידי חכמים חלוצים אשר בעיית 'סביבה מרוחקת' או בעיות אחרות מסוג זה, שמקורן בנוחיות אישית, לא תעמודנה בשיקוליהם אלא יהיו מוכנים למלא כל תפקיד שיוטל עליהם. ילכו לאן שזקוקים להם באמת. יהיו חלוצים. פשוטו כמשמעו".

בסופו של דבר גויס למשימה הרב חיים יעקב גולדויכט, בוגר ישיבות עץ חיים וסלבודקה, שהתגורר בבני־ברק ומעולם לא השתייך לאסכולת תלמידיו של הרב קוק. כיום, לשמחתנו, אין קושי לאתר רבנים ציוניים בוגרי צבא שיעמדו בראשות ישיבה. לא מעט מרבני ישיבות ההסדר הם גם קצינים ולוחמים, חלקם משרתים בימים אלו בעזה ובלבנון.

לישיבת כרם ביבנה נדרש למעלה מעשור עד שהוגדרה רשמית כישיבת הסדר. במקביל, החל לפעול מסלול הסדר בשנת 1959 בישיבת "הדרום", ביוזמת הרב צבי יהודה מלצר וחתנו הרב יהודה עמיטל. הרב עמיטל, שהשבוע ימלאו 100 שנה להולדתו, היה הראשון שעשה שימוש במושג "הסדר" בהקשר של שילוב ישיבה וצבא, והראשון שדיבר על ישיבת הסדר במושגים של לכתחילה. כמי ששירת שנה וחצי בצה"ל במלחמת השחרור, ראה הרב עמיטל בשירות הצבאי מרכיב הכרחי בעולמו של בחור ישיבה ציוני. "אם דתיים לא ישרתו בצבא, יהיה פילוג בעם", הזהיר, וטען גם כי אם לא ישולב שירות צבאי בישיבות הציוניות, לא תצמח אליטה תורנית בציבור הציוני. ישיבות ללא שירות צבאי, הסביר הרב עמיטל, יוציאו מתוכן תלמידי חכמים לא־ציוניים, והציבור הציוני־דתי יישאר ללא הנהגה רוחנית. הדרך היחידה לגידול תלמידי חכמים ציוניים היא לדאוג לכך שבחורי הישיבה ישרתו בצבא.

חשוב לחזור לדברים הללו דווקא בימים שבהם עולה לדיון חוק הפטור מגיוס. גם אם חוק כזה יעבור, המגויסים החרדים אינם צפויים להגיע מהאליטה של הציבור החרדי אלא משוליו. כל עוד הציבור החרדי מחנך את בניו על תפיסה מתבדלת וגלותית, ואינו רואה ערך תורני בלקיחת אחריות על כלל ישראל, בחורי הישיבות החרדיות לא יתייצבו מרצונם בשערי הבקו"ם.

אחד המדדים לשינוי אמיתי בציבור החרדי יהיה אם תצליח לקום ישיבת הסדר חרדית שתשלב לימוד תורה משמעותי עם שירות קרבי. כיום יש כשמונה ישיבות המכנות את עצמן ישיבות הסדר חרדיות, אבל מדובר בישיבות טכנולוגיות שמכשירות את תלמידיהן למקצועות טכנולוגיים בשירות הצבאי ובעולם התעסוקה. זו מטרה חשובה כשלעצמה, אבל היא לא תורמת מאומה למחסור בלוחמים. הרב בצלאל כהן, איש חינוך ויזם חברתי חרדי שהקים בעבר ישיבה תיכונית חרדית, סיפר לי השבוע שהוא ניסה להקים ישיבת הסדר חרדית במודל של ישיבות ההסדר הדתיות־לאומיות, אך לא מצא לכך ביקוש. שמונה צעירים חרדים בלבד הגיעו אליו לראיון קבלה לישיבה, שבסופו של דבר לא נפתחה.

יש כיום כשמונה ישיבות הסדר חרדיות, אבל כולן ישיבות טכנולוגיות. זו מטרה חשובה, אבל היא לא תורמת למחסור בלוחמים

לישיבת ההסדר הציונית הראשונה היה חסר ראש ישיבה ציוני; לישיבת ההסדר החרדית הראשונה חסרים תלמידים. מאגר של תלמידים כאלו אינו יכול להיווצר בגיל 18. הוא צריך להתחיל מהגיל הרך – בחיזוק מערכות החינוך הממלכתי־חרדי, ולאחר מכן בהעצמת הישיבות התיכוניות החרדיות. עם כל הכאב וההבנה לפוסטים זועמים ומאמרים נוקבים, צריך להודות ששינוי כזה לא יתחולל בעקבות הטפה של הציבור הדתי־לאומי לציבור החרדי; השינוי נדרש לבוא מתוך הציבור החרדי.

דרושה ממשלה רחבה

ועם זאת, אי אפשר להסתפק רק בהמתנה לציבור החרדי שישנה את תפיסתו. בצוק העיתים, קיים גם הערוץ הכלכלי שכבר הוכח בעבר כאפקטיבי. אם נתניהו הצליח, כשר אוצר בשנות האלפיים, להעלות את שיעורי התעסוקה בחברה החרדית באמצעות קיצוץ בקצבאות הילדים, ייתכן שמהלכים דומים יביאו בטווח הארוך גם לעלייה בשיעור המתגייסים. דוגמה למהלך הרצוי היא, למשל, "חוק מעמד המשרת" שמקדם ח"כ משה סעדה. על פי הצעת החוק, מי שמשרת יקבל הטבות ותמריצים בלימודים, דיור ומיסים, ומי שלא משרת – לא יקבל. אלא שבשביל להעביר מהלך כזה או דומה לו, דרושה ממשלה שאינה תלויה במפלגות החרדיות.

בממשלות "ימין על מלא" כמו זו הנוכחית, שנושמות בחסדי המפלגות החרדיות, אין סיכוי להוביל מהלכים שיפגעו כלכלית בחרדים שאינם משרתים בצבא. הפתרון טמון בממשלות רחבות שלא יחרימו את המפלגות החרדיות אלא רק יקטינו את משקלן בקואליציה. כדי שזה יקרה, מפלגות השמאל־מרכז מוכרחות להפסיק להחרים את הליכוד, גם אם נתניהו ימשיך לעמוד בראשו. מנגד, מפלגה כמו הציונות הדתית צריכה להפסיק לכרוך את גורלה הפוליטי במפלגות החרדיות, ולקדם הקמת ממשלה רחבה.

הדרך לשינוי באחוזי הגיוס עוברת או בחינוך החרדי או בשדה הפוליטי. מכיוון שלציבור הדתי־לאומי אין יכולת משמעותית להשפיע על תכני החינוך החרדי, נותר לו רק האפיק הפוליטי. אם בבחירות הבאות תיכנס לכנסת מפלגה דתית־לאומית שהנהגתה תעדיף הקמת ממשלת אחדות רחבה על פני ממשלה צרה שתלויה במפלגות החרדיות, יגדל הסיכוי לחולל שינוי בסוגיית גיוס החרדים.