עד לפני כמה שנים הצלחתי להתמיד. בכל מסע קניות, עמוס ומסעיר ככל שיהיה, הייתי מקפידה לכתוב תאריך עברי על הצ'קים שאיתם שילמתי. לוח השנה העברי היה ציר הזמן העיקרי שלפיו התנהלתי, וגם, לא אכחיש, הייתה לי כאן אמירה ערכית.
התקלה הרצינית הראשונה התרחשה בסופרמרקט. הקופאית האדיבה קיבלה את הצ'ק, חייכה, התנצלה ואז הלכה לבוסית בקופה הראשית כדי לוודא שלא המצאתי חודש שלא קיים, ושלא נתתי לה צ'ק עם תאריך לעוד חודשיים. כשהסיפור הזה חזר על עצמו כמה פעמים, החלטתי לוותר. עקרונות הם חשובים, אבל לא נעים לעכב עבורם את כל התור. אז הרמתי ידיים. בינתיים הצ'קים כמעט חלפו מהעולם, אבל עדיין אני משתדלת ללכת לפי התאריך העברי, או לפחות להזכיר אותו במקביל לתאריך האזרחי, זאת למרות שיש לי מכרים רבים שעבורם תאריך עברי הוא כמעט שפה זרה.
מקום עבודה של חבר יקר קבע יום כיף, כולל שיט וארוחת צהריים מפנקת, לתאריך בעיצומו של הקיץ. כולם התבקשו לאשר, והוא גילה לחרדתו שמדובר בתשעה באב; אף אחד אחר לא שם לב.
יהודים דתיים ומסורתיים מחזיקים בראש שני לוחות שנה במקביל, או לפחות את החגים והימים המיוחדים שבתוך הלוח. במקביל, החברה הישראלית כוללת אוכלוסייה חילונית גדולה שאנשיה מנחשים באיזה חודש עברי הם נולדו. תאריך יום הולדת מדויק מצריך חיפוש בלוח מאה שנה.
מתקפת הפתע על ישראל פרצה בשבת, 7 באוקטובר, שמחת תורה. זו כפילות שאנחנו מורגלים בה, אבל הפעם היא הולידה מחלוקת: באיזה תאריך יחול יום הזיכרון לאירוע הנורא.
כבר לפני שבעה חודשים החליטה הממשלה לקיים בשנה הראשונה שני ימי זיכרון לאומיים: אחד בתאריך הלועזי, והשני בכ"ד בתשרי, יומיים לאחר שמחת תורה, שהרי אי אפשר לקיים יום זיכרון בחג. אם התאריך הזה יחול בשבת, כפי שקרה השנה, יום הזיכרון יידחה ליום ראשון, כ"ה בתשרי. מהשנה הבאה, יום הזיכרון הרשמי יחול רק בתאריך העברי.
בפועל, רוב רובם של הטקסים התקיימו ב־7 באוקטובר. ערוצי הטלוויזיה, רשתות הרדיו, העיתונים והרשתות החברתיות היו גדושים בכתבות ובראיונות מיוחדים במלואת שנה לטבח. חשנו כאילו ענן גדול אפור הסתיר לנו את השמש ליום אחד. הטקס הממלכתי והטקס הלאומי התקיימו בזה אחר זה, והאווירה הייתה קשה. הזיכרונות הטריים מאוד לא נתנו מנוחה. אחרי יום כזה, לא נשאר אוויר לתאריך העברי. מי יכול לעמוד שוב, כעבור מספר מועט של ימים, ביום מרוכז כל כך של כאב?
אולם בשנים הבאות יש להעדיף את התאריך העברי כיום זיכרון. קודם כול אנחנו מדינה יהודית, וככזאת, כל הימים הלאומיים שלנו מצוינים בתאריך העברי. יום העצמאות מתקיים בה' באייר, לא ב־14 במאי. יום השואה חל בכ"ז בניסן, אף שהוא התגלגל מהתאריך הלועזי של פרוץ מרד גטו ורשה. כך גם יום ירושלים, ואפילו יום הזיכרון לרצח רבין, שיש המציינים אותו ב־4 בנובמבר, אבל יש לו תאריך עברי רשמי: י"ב במרחשוון.
מלבד זאת, קיים הטיעון הפרקטי. כמעט כל תאריך בתחילת אוקטובר יתנגש בדרך כלשהי בחגים. בשנה הבאה, 7 באוקטובר יחול ביום הראשון של סוכות. בשנה שאחריה הוא יחול ארבעה ימים אחרי שמחת תורה, ושנתיים מאוחר יותר הוא ייפול בתוך חול המועד סוכות.
מהקפה למתקפה
אבל העניין הרבה יותר עמוק. מתקפת הפתע עצמה, הקלות שבה הצליח האויב לחדור לבסיסים, ליישובים ולקיבוצים, והיקף ההרג והחטיפות, קשורים באופן ישיר למועד העברי שבו כל זה קרה, לחג שמחת תורה. ניתוק של יום הזיכרון מההקשר הזה יעשה עוול עם קורות אותו היום, עם הרקע והעובדות ההיסטוריות. אם המתקפה הייתה פורצת בתאריך מקרי באוקטובר, ביום חול כלשהו, סדר והיקף הכוחות במוצבים היה רב יותר. גם מסיבת הנובה לא הייתה מתקיימת ביום סתמי, שאיננו סוף שבוע או חג. לא היו מתקיימים גם חגי הקיבוץ בניר־עוז, נחל־עוז ובארי, שציינו ימי הולדת לקיבוצים וערכו חגיגות אסיף. אורחים רבים הגיעו מבחוץ, חלקם נפגעו או נחטפו.
ניתוק של יום הזיכרון מההקשר של החג יעשה עוול עם האירועים. ביום סתמי היו יותר חיילים, וגם מסיבת הנובה לא הייתה מתקיימת
הטבח התחולל בחג שמחת תורה. באופקים, בשדרות, בעלומים, בסעד ובמושבי האזור חגגו ערב לפני כן את ההקפות וישבו בסעודות חג משפחתיות. למחרת הם נרצחו בדרכם לבית הכנסת, או נורו כשיצאו לרכיבת האופניים שלהם כי סוף שבוע וחג וחופש. אזרחים ושוטרים יצאו להילחם במחבלים לבושים בחולצות השבת. אנשים גויסו אל הצבא ישירות מבתי הכנסת המתרוקנים, בדיוק כמו במלחמת יום כיפור. האווירה והרקע חשובים להבנת המציאות העובדתית, וחשובים גם להבנת המהלומה המורלית, ההפתעה, אולי אפילו העלבון מכך שיום נורא התרחש בעיצומו של חג. אגב, מלחמת יום כיפור מכונה מלחמת אוקטובר בעולם הערבי, לא בישראל.
נכון, בעבור רבים מאלה שהטבח פגע בהם קשות, שקרוביהם נרצחו או נחטפו ובתיהם נהרסו, התאריך העברי לא אומר הרבה. אבל גם הם יצטרכו להבין שעבור אנשים רבים, בהם כאלה שנפגעו בטבח וכאלה שנלחמו למען הצלת העוטף, זה לא היה שבעה באוקטובר אלא שמחת תורה. תצטרך להיות פה הבנה שמדובר ביום לאומי של העם היהודי, ולא יום זיכרון אישי־קיבוצי.
יש טוענים שישראל לא יכולה לבלבל את העולם, ש־7 באוקטובר הוא התאריך המוכר, ושכך מדברים בשפה בינלאומית. אני בטוחה שנדע להתגבר על זה. בואו, עד היום לא ראינו כזו הזדהות עם כאבה של ישראל. הפגנות תמיכה כן, אבל לא הרבה מעבר לכך. לא קיבלנו עזרה בשחרור החטופים הנמקים במנהרות, אפילו לא ביקורים של הצלב האדום. אז אפשר לקבוע בנפרד יום בינלאומי לזיכרון הטבח, בסוף אוקטובר. לא נראה לי שישראל תקבל על כך גינוי באו"ם.
לתגובות: ofralax@gmail.com
