מסבירים לנו יפה שסתם מסובבים אותנו. שזה מחנה האנטי־ביבי שמשחק לנו בראש. המטרה שלו הרי אחת: הפלת הממשלה. אלה רק הטיעונים שמשתנים. פעם זה קמפיין "ההפיכה המשטרית" ופעם "אתה הראש אתה אשם" ופעם "חטופים עכשיו". מסבירים לנו יפה שכל אלה לא באמת מעניינים את המוחים, מעניינת אותם רק החלפת השלטון. לא ייאמן שהם מתנהגים כמו, ובכן, אופוזיציה. והנה עכשיו, אחרי שהקמפיינים האחרים לא צלחו, מתחיל קמפיין חדש שלהם, בטח שלהם, שבא להכניס טריז בין הציונות הדתית לחרדים, עם הקטע הזה של התנגדות לחוק הגיוס. אז מסבירים לנו יפה שאנחנו אידיוטים שימושיים שמשחקים לידי התחכום האנטי־ביביסטי. כי הרי לאף אחד לא אכפת פה מכלום בפני עצמו. לאיש אין ערכים או דעות מגובשות שלאורם הוא הולך. לא הדמוקרטיה ולא ביטחון המדינה, ואפילו לא עסקת חטופים. רק הפלת הממשלה מעניינת אותם.
אנחנו מצידנו מעלים השערה עדינה, שאולי הפוסל במומו פוסל. שאולי המסבירים החדים, אלה ש"אי אפשר לעבוד עליהם כל כך בקלות כמו שעובדים עלינו", מעידים בעיקר על הדבר היחיד שמעסיק אותם: שימור הממשלה. חלקם ממניעים טובים מאוד, חלקם פחות. ואולי יש עוד מטרות ראויות? אולי יש לחצים שצריך להפעיל גם בתוך הקואליציה? אולי יש איומים שאסור להשתמש בהם, כמו למשל התניית התקציב או ההצבעה על חוקי קואליציה באי־גיוס חרדים ובתקצובם? אולי על הצד הזה כל הבלתי־אידיוטים אמורים ללחוץ עכשיו, ולא על המשפחות הקורסות תחת עול הגיוס למלחמת הקוממיות השנייה?
הנהגה אמיתית אמורה להציב גבולות גם לשותפות, ולשמר את שלמות הקואליציה באופן שלא מאיים על שלמות המדינה. לשם אמורים להפנות את הלחץ, לא למי שמקדיש את חייו לטובת המדינה
אז שמים אותנו לשחוק וללעג. ושוב מסבירים לנו יפה שאנחנו אידיוטים שימושיים. שאין לנו תבונה משל עצמנו, בטח לא ערכים. שאפשר לסובב אותנו כל כך בקלות שזה מביך. המטרה אחת: ניגוח המחנה היריב. אלה רק הטיעונים שמשתנים. פעם אנחנו אידיוטים שימושיים כי אנחנו משתתפים במעגלי שיח, ופעם כי אנחנו מרימים אירוע משותף בכיכר החטופים, ופעם כי אנחנו מצפים, דווקא בשם התורה הקדושה, שהחרדים יתגייסו. מסבירים לנו יפה, ואנחנו מתעקשים שלא להבין. כי אנחנו כל כך אידיוטים, כל כך שימושיים.
ואולי אנחנו מתעקשים לא בגלל קמפיין חיצוני, אלא בגלל משבר אמיתי. כי השוויון בנטל הוא לא סיסמה ערטילאית כעת, הוא צורך קיומי. יש נטל כבד, והוא מורגש ממש עכשיו. כי משפחות קורסות זה לא קמפיין, זו המציאות. כי "תורה מגנא ומצלא" לא משכנעת את שברי המשפחות שעוד מצליחות איכשהו לטייל בשבילי הארץ בחול המועד בהרכב חסר – כי זה בלבנון וההוא בעזה, וההיא לא יכולה לבוא כשהיא לבד עם הילדים – ולמצוא בכל אותם שבילים משפחות צעירות, גברים במיטב שנותיהם, מטיילים בשלווה הרחק מאוד מבית המדרש.
סרבנות מול השתמטות
אז מסבירים לנו שאנחנו בתקופה קשה והיסטורית, וצריך לנשוך שפתיים עד הניצחון ולא לקלקל את מהלכי הממשלה. אבל אותנו לא צריך לשכנע בגודל השעה. והשפתיים שלנו? הן כבר סדוקות מרוב נשיכות איפוק. הרי מדובר במגזר שמגבה את ראש הממשלה וכוחות הביטחון כשהם בוחרים במהלכים נועזים, מגזר שמבקש הכרעה כדי להשיב את החטופים ולהשיב בביטחון מלא את ההתיישבות בנגב המערבי ובגליל. אבל איך אפשר לקרוא לניצחון מוחלט, בו בזמן שמגנים קריאות לחיזוק הכוח הלוחם על ידי החרדים? איך אפשר לעודד חוק אי־גיוס, שעה שאתה דורש את המשך המלחמה? איך מי שטוען שלסרבנות הטייסים יש חלק גדול בעיתוי מתקפת חמאס, מגבה ותומך בהשתמטות של המונים שאפילו לא צריכים לגשת לקב"ן או להוריד פרופיל כדי לזכות בפטור גורף?
הנהגה אמיתית אמורה להציב גבולות גם לשותפות, ולשמר את שלמות הקואליציה באופן שלא מאיים על שלמות המדינה. לשם אמורים להפנות את הלחץ, לא למי שמקדיש את חייו ואת שלמות נפשו ומשפחתו ועסקיו לטובת המדינה. ראש הממשלה זקוק לשותפים שמבינים את גודל השעה, לא כדי לקחת מקערת התקציב והאינטרסים את מה שנדמה להם שמגיע להם, אלא כדי לתת מעצמם ומהמחנה ההולך וגדל שלהם את התרומה הנדרשת לקיום המדינה, לקיום האומה.
תעדוף לצעירים
זה לא מה שיגייס חרדים, אומרים לנו, אז בשביל מה. אז במקום להתחיל תהליך מיותר של גיוס חרדים, מציעים לנו לקרוא מחדש למי שסיימו את שירותם ושוחררו בעשור האחרון, וזהו. הם כבר עברו הכשרה, הם מוכנים. ובכן, בעזה ובלבנון לוחמים בשעה זו ממש בחורים שהתגייסו לצה"ל אחרי פרוץ המלחמה. לא רק גיוס נובמבר 23', גם גיוס מרץ 24' כבר בפנים, והחבר'ה של אוגוסט נמצאים בשיאה של הכשרה מהירה. איך ייתכן לתעדף גיוס מחדש של גברים מבוגרים ומשוחררים, במקום להכניס לצה"ל כוחות צעירים בשיא כשירותם? לא אמרנו שאנחנו בשעה היסטורית? לא דובר כאן על דרישה להכרעה?
בסופו של דבר הנשים היקרות שזועקות את זעקת האמהות והבנות ובנות הזוג והאחיות, משמיעות זעקת אמת. הן לא צריכות קמפיינר כדי להרגיש את הקריסה. הן לא זקוקות למערך אינטרסים כדי להבין שהניצחון דורש עוד ידיים לוחמות, ועוד אפשרויות רענון כדי שהעורף יוכל לתת את שלו. לא רק לטובת הניצחון, אלא לטובת קיום המדינה. והן באות וקוראות דווקא בשם התורה.
ייתכן בהחלט שהנשים הזועקות שלא להעביר את חוק אי־הגיוס, לא יצליחו לגרום לגיוס חרדים כאן ועכשיו. זה לא יקרה ביום אחד, אבל אין לנו הפריווילגיה לחכות לשעה שהדמוגרפיה כבר לא תאפשר את הוויכוח הזה, אלא תכריע אותו בהתרסקות של כוחות הביטחון.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
