אני עצבני. על מה? על הכול. מין תקופה כזאת. אלו זמנים לא קלים ואני לא בחור רגוע באופן כללי, אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי על הקצה. ועצבים, כמו א־לוהים, נמצאים בפרטים הקטנים. אז הנה כמה דברים שמעצבנים אותי במיוחד לאחרונה.
• אני עצבני על פנסילבניה. סבבה, אני מבין, אנחנו עם ששוכן לו בדד ואוכל חרבות לנצח. אבל גם ככה, בשנה וקצת האחרונה של המלחמה אנחנו מתמודדים עם שבע חזיתות, ואם לא הספיקה העובדה שאני צריך להתרגל לכעוס על חות'ים, עכשיו מצטרפת חזית נוספת. פנסילבניה.
הזווית היחידה שתמיד עניינה אותי בבחירות בארה"ב עד כה היא הזווית המורכבת של מי מהמתמודדים יותר חולה לנו על הצורה. המלחמה הזאת הבהירה יותר מתמיד שהידידה הכי טובה שלנו היא כבר מזמן כזו שאתה לא יכול לסמוך עליה שבכל פעם שתתקשר לבקש שתעזור לך לסחוב קצת ריהוט כי אתה עובר דירה, היא תגיד "בטח, אני באה". ארצות הברית של השנה האחרונה היא יותר החבר הזה שאתה מתקשר אליו כשאתה צריך עזרה, והוא אומר "סורי אחי אני נכנס למנהרה" ומזייף קשיי קליטה. ואני אפילו לא מדבר על מנהרות טרור של חמאס, אלא על סתם מנהרה מעפנה בכביש 6.
עכשיו, כשאנחנו נלחמים על חיינו – אני צריך להתחיל פתאום לדאוג מהחזית הפנסילבנית? בכל יום אני נכנס לאתרים אמריקניים כדי לבדוק אם טראמפ מוביל ב־0.6 אחוז, או שקמלה עדיין מובילה ב־1.2 אחוז. אני מקשיב לפודקאסטים אמריקניים כדי לשמוע את טראמפ בטוח בעצמו ובניצחון שלו, ומקלל אותו בלב כי מטעמי נאחס לא אומרים דברים כאלה. אפילו שקלתי להמר על טראמפ בכסף אמיתי, כדי שאני אוכל לשכנע את עצמי שאם טראמפ מוביל בהימורים אין מצב שהוא מפסיד. כולנו מפחדים לפתוח את הטלפון ולשמוע על איזה אירוע קשה בצפון או בדרום, אז בחיי שאני מתעצבן רק מהמחשבה שבשבוע הקרוב אני אמור לדאוג מאירועים קשים המתרחשים במישיגן.
יאללה, תגמרו עם זה כבר ותודיעו לנו אם ידיד ישראל ניצח – או שצריך לעצור בצפון ובדרום כי צפויה מלחמה מול וושינגטון.
• אני עצבני על משאית גזם בשכונה שלי. אני מוכן להישבע שהיא לא עובדת אף פעם – רק כשאני ממש ממהר. שלוש פעמים השבוע נתקעתי מאחוריה, כשלקחתי את הילדים לבית הספר ברגע האחרון. אז עם כל הכבוד למחלקת הנוי של עיריית רמת־גן, שמישהו יספר להם שאפשר לאסוף גזם גם לא בשבע וחצי בבוקר. הוא יחכה, הגזם, זה בסדר. מעולם לא קיבלתי הודעה בוואטסאפ מהגזם ש"זו הפעם השלישית שהוא איחר השבוע".
• אני עצבני על זה שכולם חושבים שעשיתי השתלת שיער. בא בנאדם שכל החיים גילח את השיער, מחליט פתאום שהוא נותן לו קצת לגדול, מופיע קצת בטלוויזיה ומתחיל לקבל הודעות בטלפון: "אחי איפה עשית?", "כמה עלה השיער?", "אל תגיד לי שנסעת לטורקיה". הגדיל לעשות חבר עבר שלא דיבר איתי איזה חמש שנים, ופתאום שלח לי "זמרי יא גבר גם אני שונא להסתכל על הכרית בבוקר דבר אליי איפה השתלת". חברים, אני מבקש, אני יודע שהזדקנתי אבל יש עוד דברים שעובדים אצלי בראש. כמו כן מי שצריך פרטים שיפנה אלי בפרטי. סתם־סתם נו, זה שלי אומרים לכם.
• אני עצבני על זה שנעים קאסם, מזכ"ל חיזבאללה החדש, כבר מתחיל להביא למשרד תמונות של המשפחה ועציצים. בחייאת, האיש כבר כמה ימים בתפקיד ואנחנו נותנים לו להתרגל למעמד. נא לטפל (אם הוא חוסל עד פרסום הטור, שאפו למבצעים ומוות לעציצים).
• אני עצבני על אנשים שפתאום נורא מוקירים את הציונות הדתית. בעיקר, בהקשר של גיוס חרדים. קבוצה שכבר שנים חוטפת פה מכל כיוון, מושמצת, מגודפת ומוצגת כמשיחית ומטורפת, פתאום מחובקת ברגש על ידי גדולי מנאציה. "תקשיבו להם", הם אומרים, "תראו את ההקרבה שלהם. איך אפשר לעמוד מנגד כשהם נושאים את דגל גיוס החרדים".
שלא תטעו, פעם התייחסתי די בזלזול לסוגיה. לא חשבתי שהצבא צריך חרדים, לא חשבתי שיש סיכוי, לא האמנתי בכנות כוונות דורשי השוויון בנטל. אנשי הציונות הדתית הם אלה שגרמו לי להסתכל על הנושא אחרת. אני הרבה יותר נחרץ, אני חושב שיש פה עוול, אני באמת מאמין שהמגזר החרדי חייב להשתתף. יש לי הרבה טענות לצבא ולפוליטיקאים ולכולם, אבל כשהמגזר שאני מעריץ מוליך את הדיון, אני מקשיב. אבל עם קצת צניעות, מה שלי מותר, למנאצים ולמגדפים אסור. אתה לא יכול להיות כל כך נגד כל הזמן, ופתאום כשנוח – לחבק.
זה כמו אוהדי הצלחות בכדורגל, טרמפיסטים שפתאום משחקים אותה שרופים על הקבוצה כשלוקחים אליפות, ונעלמים כשמפסידים. עכשיו אנחנו נחשפים לאוהדי הקרבות. אנשים שבזים לציבור הזה בכל רגע, אבל כשהם מזהים הזדמנות לרכוב על ההקרבה העצומה שלו כי זה מתאים לאינטרס הפוליטי שלהם, הם לובשים פתאום את הצעיף הנכון. וסתם בהערת אגב, אם הציבור הציוני־דתי צודק כל כך בנושא הגיוס וזכותו המלאה לשאת את הדגל בגלל ההקרבה, זה נכון לעוד תחומים. התיישבות, מישהו?
• אני עצבני כי בתחילת השבוע גיליתי שלעולל יש חברה. אתם קולטים מה אני אומר לכם? לעולל יש חברה.
אני כבר קורא לו פלג בטורים, אבל לצורך הדגשת האבסורד חזרתי ל"עולל". אני עצבני כי מתברר שהדוקטור יודעת מזה כבר חודש, ושכחה לספר לי. לי, אתם מבינים? בנאדם שיש לו כל כך הרבה מה לתרום בתחום הזוגיות, ההקשבה, הרומנטיקה.
איך ששמעתי על זה התחלתי לנהל איתו שיחות, לתת עצות, להתעניין, ולחלוק עם העולל הקט שלי מחוכמת החיים שלי בנושא. בסוף השבוע הוא הודיע לי שהם נפרדו. אני מכחיש כל קשר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
