היה לי ברור שבחגיגת הבת מצווה למלכה שלי, בתי הרביעית, שנולדה שבוע אחרי שמחת תורה, נהיה חייבים להניח לצד השמחה שלנו גם תזכורות למצב שאנחנו נמצאים בו.
לא היה לי ספק שהניסיון לחגוג את השמחה הזאת כאילו זהו אירוע רגיל תהיה מנותקת מהמציאות היומיומית השורה עלינו כבר שנה, מאולצת ולא אמינה. ולכן, כבר בתחילת ההכנות לשמחה התחלתי להעלות כיוונים שונים, איך ומה נכון לומר ולעשות, כך שלרגע לא יאפיל על שמחתה של מלכה אך גם ייתן דגש ברור ואמיתי על המתחולל בעם שלנו.
למזלי הגדול גם מלכה, הילדה הזורמת שלי, הייתה בעניין. כששאלתי אותה מהם הנושאים והדגשים שהיא רוצה לציין ביום הגדול שלה, היא מיד ציינה את המלחמה. עכשיו נותר רק להחליט מה, מתוך כל מה שהתרחש השנה, ראוי לציון והדהוד דווקא מהזווית שלה, כילדה החוגגת בת מצווה.
באחד הימים, כשערכנו חיפוש אינטרנטי קצר שאולי ייתן לנו כיוון, ראינו את פניה. ילדה יפהפייה, עיניים עגולות ושובבות ובת צחוק על שפתיה. ליאל חצרוני, השם יקום דמה.
ליאל, ילדונת מתוקה מקיבוץ בארי, הייתה צריכה לחגוג בת מצווה בפסח שעבר. היא אחותו התאומה של אחיה ינאי, וגדלה אצל סבה ואחותו של סבה לאורך כל חייה בקיבוץ בארי.
במעט שהצלחנו לקרוא עליה, המעט שהעזתי לחשוף אליו את מלכה שלי, גילינו ילדה מלאה שמחת חיים וחוש הומור, בעלת לב זהב. ילדה שהעדיפה תמיד את ההפסקות על פני הלימודים בכיתה, והייתה מוקפת חברות וחברים.
הייתי רוצה שיהיו לנו עוד כמה וכמה סיפורים על חייה של הילדה המהממת הזאת, על 11 השנים שבהן גדלה עטופה באהבתו של סבה שאסף אותה אליו, וגידל אותה כאילו הייתה בתו. על האחווה בינה ובין אחיה – בטח כמו פה אצלנו בבית היא הייתה מלווה בלא מעט הקנטות, עקיצות ובדיחות פרטיות שרק הם הבינו. הייתי רוצה לשמוע את הקול שלה, את הצחוק שלה. לשמוע על שגרת חייה לפני שהכול חרב. אבל לצערי, כל מה שהצלחנו לדעת עליה קשור למותה ולקבורתה.
בשמחה תורה לפני שנה, ליאל נרצחה יחד עם אחיה, סבה ודודתה. יחד איתם הייתה מוגדרת נעדרת במשך ימים רבים עד שהובאה לקבורה בסופו של דבר.
בני משפחתה הנותרים של ליאל מנציחים את זכרה וזכר אחיה בשלל דרכים, ומלכה ואני חשבנו שיהיה נכון ומרגש גם עבורם לדעת שבחרנו להנציח אותה ולחגוג את השמחה שלנו כשאנו אוחזים במחשבה שהיא לצידנו, חוגגת גם היא את שמחתה.
בחרה בנו
בתחילת המלחמה נעתקה נשמתי מהמחשבה כמה סיפורים ומעגלים אינסופיים של כאב סובבים ויסובו אותנו עוד שנים רבות. בעיקר פחדתי מאוד שמרוב העיסוק בשרידותנו, מרוב שיח ודיבור על המלחמה והשלכותיה, על הצורך הדוחק בהחזרת החטופים, על משפחות החטופים וכאבם שלהם, זכרם וסיפוריהם של הנופלים והנטבחים הרבים, רבים מדי, מיטשטש. הוא נבלע. הוא לא מקבל את המשקל המגיע לו. כשהלכו והאמירו המספרים, הבנתי שגם אילו היו לי עכשיו ימים שלמים פנויים ונפש איתנה מספיק לעבור על סיפוריהם אחד־אחד, הם היו נשכחים מליבי מהר מדי.
הבחירה בסיפור של ליאל, ילדה צעירה בת גילה של מלכה שלי שחוגגת בת מצווה, הוא רצון להתמקד בסיפור אחד, אדם אחד מרבים אחרים שמגיע להם שיספרו את סיפורם.
כנראה לעד לא תהיה שמחתנו שלמה. תמיד נתקשה לא לדמיין איך זה היה אילו לא נקרע מאיתנו, ונותרנו חסרים אותו
בשבילנו, משפחת שבח מחוות־גלעד, זו זכות שליאל נמצאת איתנו במחשבותינו. היא מחברת אותנו יחד לסיפור שהוא גדול יותר ולאומי יותר, מהסיפור האישי והקטן שלנו. במובן מסוים אולי ליאל עצמה היא שבחרה בנו לגלות ולחשוף את עצמה לעולם. אפילו אם מדובר רק בכמה משפטים במהלך ערב אחד. ואני מקווה שבזיכרון הזה אנחנו מסבים לנשמתה עוד קצת נחת ושמחה.
בהיבט האישי יותר, זוהי הבת מצווה הרביעית שאנחנו חוגגים בביתנו, והרביעית שנחגוג בשמחה גדולה מאוד גם אנחנו, עם האובדן הפרטי שלנו, כאשר רזיאל נמצא איתנו רק ברוחו ובנוכחותו המהותית, וגופו איננו איתנו.
למדנו איך להשאיר אותו איתנו בדרכנו שלנו. למדתי איך לתת לו מקום בלי שהכאב על חסרונו ישתלט, ויטה את השמחה לגעגוע וכאב. ככל שהזמן עובר והמרחק בינינו גדל, נוכחותו החיה ומלאת האור והשמחה של רזיאל מוצאת את צורתה במגוון מקומות והופעות שונות בחיינו. אבל כנראה לעד לא תהיה שמחתנו שלמה. תמיד נתקשה לא לדמיין איך זה היה אילו לא נקרע מאיתנו, ואילו לא נותרנו חסרים אותו. את חיבוקו, קולו וחיוכו החם והרחב הממלא כל לב באור גדול.
שינוחו בשלום על משכבם, ויהיו לנו למליצי יושר בשמיים. 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
