יש סיבות טובות להטיל ספק בכל הסדר מדיני לסיום המלחמה בלבנון. הניסיון מלמד כי הסדרים רבים שנעשו בעבר בזירה זו נוצלו בתחכום נגד ישראל. כך היה ברצועת הביטחון עוד לפני הנסיגה הישראלית מלבנון, עם מסמך ההבנות בסיום מבצע ענבי זעם בשנת 1996. כך היה גם עם החלטת מועצת הביטחון 1701 בסיום מלחמת לבנון השנייה ב־2006.
המתווך עמוס הוכשטיין, ששב לביירות בשבוע שעבר, פגש מערכת לבנונית שונה מאוד, נוכח הישגי הלחימה הישראליים בלבנון בחודש האחרון. בשלב ראשון הצליחה ישראל להחליש את ארגון חיזבאללה, במאמץ שהובל בעיקר על ידי כוחות האוויר. חיזבאללה הוכה ברצף מהלומות שפגעו קשות בהנהגתו, כולל בנסראללה. במקביל הושגה פגיעה רחבה ביעדים מערכתיים, בהם מערכי האש של חיזבאללה, תשתיות הפיקוד והשליטה, ומחסני תחמושת רחבי היקף. השלב השני הובל על ידי פיקוד הצפון וכוחות היבשה, לכיבוש וטיהור רצועת הכפרים סמוכי הגבול, שכוחות רדואן יצרו בהם תשתיות חסרות תקדים לצורך התקפת פתע על הגליל הישראלי לרוחב כל קו הגבול.
מנהיגי העדות בלבנון – הנוצרים, הסונים והדרוזים – מיהרו לזהות את היחלשות חיזבאללה, וקידמו בברכה את המצב החדש כהזדמנות לקראת שחרור מדינת לבנון משליטת הדיכוי של חיזבאללה ואיראן. מנהיג המרונים סמיר ג'עג'ע, לדוגמה, שואף למצב מחודש את כוחה והשפעתה של העדה המרונית. מנהיג הדרוזים ג'ונבלט הסיר את תמיכתו בחיזבאללה, והצהיר שנאמנותו נתונה מעכשיו לריבונות המדינה הלבנונית.
גם באיראן ובחיזבאללה זיהו את המצב החדש כאיום על מעמדו ההגמוני של הארגון בלבנון. בשל כך הם חותרים להגיע מהר להפסקת אש ולהסדר, בטרם יאבד חיזבאללה את מעמדו ככוח הצבאי והפוליטי החזק בלבנון. אלא שככל הנראה, על אף המהלומות הכבדות שספגו מערכי חיזבאללה, הולכת ומתהווה שם תודעת התאוששות. בתמיכת איראן, שמעורבת כעת גם בתכנון המבצעים של חיזבאללה, הוצגו דרישות קשיחות להסדר שישראל אינה יכולה לקבל. בראש ובראשונה דורשים הפסקת אש כתנאי מקדים לדיון מדיני, ולגבי מהות ההסדר, הם מתנגדים לכל שינוי בהחלטת מועצת הביטחון 1701. המשמעות היא שחיזבאללה יסכים אולי להסיג את כוחותיו מצפון לליטני, אך ימשיך להיות שלוחה איראנית חמושה במעמד הגמוני בלבנון. בוודאי אין מבחינתו כל פתח לוויתור בכל הקשור למאמצי ההתחמשות מחדש לאחר הפסקת האש. בשפת חיזבאללה: מאמץ ההתחמשות הוא ביטוי לתפיסת זהותם כארגון התנגדות, סוגיה שאין כל מקום לשאת ולתת עליה במסגרת עקרונות ההסדר.
אם בכל זאת יש אופק אפשרי להסדר שייתן מענה לצורכי הביטחון של ישראל, הוא תלוי באפשרות להסדר במתווה החלטת האו"ם 1559, שהתקבלה בשנת 2004. בשונה מהחלטה 1701 שהתקבלה בסיום מלחמת לבנון השנייה, החלטה 1559 קראה לא רק להרחקת חיזבאללה צפונה מגבול ישראל, אלא גם לכיבוד העצמאות והריבונות של לבנון, ולפירוק המליציות במדינה מנשקן – בראש ובראשונה חיזבאללה. בדיוק בנקודה זו נתקל הוכשטיין בהתנגדות מצד יו"ר הפרלמנט הלבנוני נביה ברי, שאמר כי החלטה 1559 מתה כשנולדה החלטה 1701. נביה ברי השיעי הוא אומנם נציג אמל ואינו חבר חיזבאללה, אבל התנגדותו מייצגת היטב את האינטרסים של חיזבאללה ואיראן.
ואולם למרות הספק באפשרותו של הסדר ראוי, יש לישראל עניין בהסדרה בעלת ממשות. צה"ל יכול להמשיך בלחימה היבשתית לעבר הליטני, אלא שגם התייצבות צה"ל על גדת הליטני אינה מכריעה את חיזבאללה הפרוס במערכים מבצעיים עד קצה לבנון ואף מעבר לכך. ישיבה על הליטני גם לא מבטיחה צמצום משמעותי במטחי הרקטות, הטילים והכטב"מים אל העורף הישראלי. המענה לכך יהיה תלוי כנראה במגמה הסדרית.
ישראל תקדם בברכה סדר חדש בלבנון שישיב למדינת לבנון ואזרחיה את ריבונותה – הישגיה הצבאיים של ישראל תרמו במידה רבה להתחוללות הפוטנציאל לקידומו – אבל ישראל לבדה לא תוכל לקדם את התהוותו של סדר חדש זה. ישראל ומדינת לבנון זקוקות למעורבות אקטיבית של ארה"ב וצרפת.
בניגוד למורכבות היום שאחרי ברצועת עזה, בלבנון מתקיימת כבר עכשיו מדינה לבנונית ומרקם מגוון של עדות שאינן תומכות חיזבאללה. ישראל צריכה להציג עמדה של שותפות מלאה לשאיפות האמריקניות והצרפתיות לכינון מחודש של ריבונות מדינת לבנון. המכשולים רבים, ונדרשת עמידה על שני אינטרסים עקרוניים לסיום המלחמה: הראשון כרוך בצמצום משמעותי בכוחו הצבאי של חיזבאללה בלבנון, והשני כרוך בתביעה לחסימה משמעותית של מגמות ההתחמשות וההצטיידות של חיזבאללה.
