הקריאה הגוברת להתגייסותם של החרדים לצה"ל במסגרת "הסדר חרדי" וכדומה, ונגד עיגון בחוק של פטורם מהתגייסות, באה מן החרדה הגדולה להתמעטות כוח האדם הלוחם בצה"ל עקב החללים הרבים והפצועים הרבים במלחמה, ועקב שבירתם של לוחמים רבים – ובעיקר בני משפחותיהם – מן השירות הארוך והממושך, השוחק את המשפחה ואת הפרנסה והלימודים עד לאין שיעור. לגישה זו, התגייסותם של החרדים צריכה לבוא יחד עם התנערות מן הקיפאון המתמשך באכ"א מחידוש חובת המילואים למשוחררי צה"ל רבים, שנפטרו משירות מילואים אף שהיו ביחידות קרביות. התגייסות החרדים אכן חייבת לבוא יחד עם התנערות מן הקיפאון באכ"א, אך אינה יכולה להיות מותנה בכך.
קול נלווה וחשוב הוא קולם של חכמי תורה רבים (וחאחרונה בעיקר הרב יצחק שילת והרב תמיר גרנות), הטוענים בשם כבודה של התורה עצמה, שמעולם לא שאפה להיות מחסה ופטור מגיוס ללומדיה בעת מלחמה. כבודה של התורה מתחלל בשימוש שחרדים רבים עושים בה כדי לאלץ את המדינה לשלוח אחרים במקומם, ובהם תלמידי חכמים מבוגרים ובעלי משפחות.
קול שלישי אנסה להשמיע בשורות הבאות, והוא בנוי על שני הקולות הראשונים: החשש מחורבנו (לפחות החלקי) של עולם התורה המפואר שבנו הישיבות החרדיות בשמונים השנים האחרונות, ושכולנו נשענים גם עליו בבניין עולמנו הרוחני.
שורות אלו נכתבות בסוף חופשת חג הסוכות בעולם הישיבות, עוד בטרם שבו הצעירים החרדים אל ספסל הלימודים, ובעת שהמלחמה בצפון ובדרום ממשיכה במלא עוזה. עוול מוסרי כה גדול, הטבול בדם קדושים וטהורים (כוונתי לכל לוחמינו, לא חלילה לקבוצה מסוימת), בדמעותיהם של יתומים ואלמנות כה רבים, ובזיעתן של נשים המנהלות בשארית כוחן בית רווי ילדים ובעיות – הוא מצב שלא ישרוד עוד זמן רב.
רבים בעולם החרדי לא איבדו את שאריות מצפונם, ומצב שבו הנחיית גדולי התורה החרדים תעמוד בסתירה להוראת המצפון הפשוט, יביא אותם להעדפת המצפון על הישארות בתוך כותלי הישיבה האוטמת את קולם של הדם, הדמעות והזיעה הנזכרים. אלו עלולים לעזוב את עולם התורה, בעוד שגיוס מבוקר ומפוקח על ידי גדוליהם עשוי להותיר אותם בתוך עולם התורה, ואף להתחזק בה.
יתר על כן, אלו שיעדיפו לשמוע בקול גדולי התורה ולהימנע מלהתגייס, עלולים להגיע על כורחם לניכור גמור מעולמם של הלוחמים וסביבתם (כלומר, רוב עם ישראל), כדי להטות את מצפונם מן הסתירה הנזכרת, וכך להתנכר לאלו המוסרים את נפשם על הצלתם. כך נוהגים גם חוגים בשמאל הקיצוני, המבזים את הציונות הדתית המקריבה את טובי בניה, כ"אוכלי מוות" שאינם מתחשבים בבני משפחותיהם. גם הם מנסים לחפות על מצפונם המטריד באידיאולוגיה חדשה שאין לה יד ורגל במוסר, בהבנת המציאות ובהיגיון. אם עולם התורה יגיע חלילה לשם – וההימנעות המצויה מאמירת "מי שברך" לחיילי צה"ל בתפילה היא חלק מכך – אוי לכולנו ולכל לומדי התורה ואוהביה מן ההנחה שלכיוון זה התורה מובילה.
טענה נספחת לשתי הטענות הראשונות היא הניכור שעם ישראל מתחיל לחוש כלפי התורה ולומדיה (החרדים). אם נגיע לזיהוי ציבורי, חלילה, בין לומדי התורה ובין ערבים מקלנסווה במידת ההזדהות עם צרת העם, מי יצליח לנקות את התורה מרבב זה, שחלילה ידבק בה?
אשוב ואומר: התורה הנלמדת בישיבות החרדיות יקרה וחשובה לכולנו כמצפן בחתירה לקדושה. אם מצפן זה יתחיל לזייף, נהיה כולנו בעלטה גדולה. היום עדיין לא מאוחר, אולם עוד מעט יהיה כבר מחר.
