באחת מאגדות הרשל'ה, מסופר איך הבדחן היהודי המפורסם ביקש מאמא שלו דג. הבית היה דל למדי, אבל האם היהודייה אף פעם לא אומרת נואש, והיא הצמידה ראש דג וזנב דג, והבטיחה לבנה במצח נחושה שמדובר בדג שלם.
למחרת בבוקר היא הופתעה שהילד סיים להתפלל שחרית בשתי דקות טובות ושקולות. כשתהתה ממתי קיצרו כל כך את הסידור, השיב הבן בתמימות שאם זנב וראש של דג הם דג שלם, אז גם אשר יצר ועלינו לשבח הם תפילת שחרית שלמה.
סליחה שאני שולף מהבוידם בדיחות עתיקות מהשטייטל, אבל זה רק בגלל שהבחירות לרבנות הראשית נראו כמו בדיחה עתיקה מהשטייטל. אם ניקח את ההתחלה והסוף שלהן, נגלה שכינסו ועדת רבנים כדי שייבחר רב ראשי ציוני, ובסוף נבחר רב ראשי שלמד ולימד בישיבת הסדר ושירת שנים רבות בסדיר ובמילואים וכל הדתיים הלאומיים שמחו. אז נכון שבאמצע היו תככים ומזימות ומחלוקות והפרת הסכם ועתירות לבית המשפט העליון וסאגה שנמשכה שנה וחצי, ונכון שבסופו של דבר רוב השמחים חגגו בעיקר את ההפסד של הצד שהפר את מילתו, שהרב שנבחר לא היה המועמד של אף צד ומשום מה לא נחשב לדתי-לאומי, ושהביטוי "גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר" מעולם לא זכה לעדנה כזאת, אבל העיקר שההתחלה והסוף בסדר. לא?
אז עכשיו כשהסיפור הארוך והכואב מאחורינו, כמה הערות לסיכום:
- השילוב של רבנים ופוליטיקה אף פעם לא הולך טוב. זה נכון כשאנחנו מדברים על רבנים שנכנסים לפוליטיקה, ואיכשהו תמיד נכנסים כהבטחה גדולה ומתרסקים כעבור זמן לא רב, ונכון עוד יותר כשהרבנות הראשית הפכה לסיפור פוליטי על מלא.
במקום שהרב הראשי יהיה, כמו בתכנון המקורי, "ראש הרבנים", דמות שאנשי תורה ואישי ציבור פונים אליה ומבקשים ממנה לכהן בתפקיד, יש היום לכל רב מטה שטח שפועל במרץ סביב השעון. כתב מקור ראשון סיפר איך בזמן המועד הראשון של הבחירות, כל אחד מחמשת הרבנים הסתער לעבר כל אחד מחברי הגוף הבוחר שנכנס למלון רמדה שבו נערכו הבחירות.
המחזה הזה לא מוסיף כבוד לעולם התורה, אבל זו עוד הבעיה הקטנה. עצוב עוד יותר שברגע שעוברים למאבק שמתנהל עם יח"צנים, אפשר להתנהל כמו שמקובל אצל פוליטיקאים, ולא כמו שמקובל אצל רבנים – בהפרת הסכמים, בקמפיינים אגרסיביים, וכמקובל במקומותינו גם בעתירות לבג"ץ. אדם לא דתי סיפר לי לאחרונה שהוא לא רוצה להתחתן בחתונה דתית. כששאלתי למה, הוא אמר "ראית איך הרבנות הראשית נראית?"
- השר בצלאל סמוטריץ' התחייב שלא יתמוך לתמוך במועמד שהפר את מילתו, ובסופו של דבר לא עמד בלחצים הפנים-מגזריים והפר בעצמו את מילתו. פוליטיקאים שלא עומדים בהבטחות שלהם הם תופעה ותיקה (אם כי גם ממנה אנחנו עדיין מתאכזבים), אבל במקרה הזה הפרת ההסכם אפילו לא הועילה: הרב כהנא, שאותו בחרה הוועדה, סיים בפער לא גדול משני הרבנים שהמשיכו לסיבוב השני. אם שר האוצר היה בוחר לקיים את ההתחייבות, הרב מאיר כהנא היה נבחר לרב הראשי, ולפחות החלק האחרון של הסאגה היה נחסך מאיתנו.
הציבור הרחב, או לפחות החלק שלו שמתעניין בבחירות לרבנות הראשית – אם לשפוט על פי גולשי הרשתות החברתיות – מתח ביקורת חריפה על אי העמידה בחתימה, ובכלל על כל ההתנהלות. לא מאוד היה אכפת לרוב הציבור מי יהיה הרב הראשי, כל עוד האירוע לא ייראה כמו שהוא נראה.
והנה שני לקחים עבור כל פוליטיקאי מגזרי – לעשות דילים עם החרדים, מסתבר, יכול להיות פשוט יותר מאשר להתנהל בתוך הלחצים שיוצר המגזר עצמו; ומי שמפר הסכמים עלול לגלות שהוא נשאר גם בלי המטרה וגם בלי הציבור.
- כאמור, הרב קלמן בר שנבחר לבסוף למד ולימד בישיבת כרם ביבנה, וגם שירת בצבא בסדיר ובמילואים. ובכל זאת, מסיבה כלשהי הוא נחשב לנציג "החרדי" מול הרב מיכה הלוי, וגם מול הרב מאיר כהנא והרב אליעזר איגרא. נדמה שהגיע הזמן לקבל את העובדה שהחלוקה בין מגזרים היא לא מאוד דיכוטומית – מה שנכון, אגב, גם לגבי הרבנים ממשפחת לאו.
- והמסקנה העיקרית והעצובה היא שהבחירות האלה נראו כמו הריקוד האחרון של הרבנות הראשית כגוף שיש לו משמעות אמיתית ואמירה ציבורית בנוגע לציבור הישראלי. גם ככה אנחנו רחוקים מימי הזוהר של רבנים כמו הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו, הרב גורן והרב שפירא, שנחשבו לגדולי דור; אבל הציבור הדתי-לאומי על שלושת מתמודדיו ה"רשמיים" דיבר על החזרת הכתר של הרבנות הראשית, והפיכתה לרלוונטית ומשפיעה עבור כל המדינה. במקום זה קיבלנו מאבק מכאיב בין עסקנים, והודות לבג"ץ לראשונה אפילו לא היה רוב רבני בין חברי הגוף הבוחר.
האם יש דרך לרפא את השבר, וליצור הנהגה רבנית רשמית למדינת ישראל? את זה יקבעו חכמים ממני. בינתיים צריך כנראה להנמיך ציפיות, וחשוב יותר: לחזק ככל האפשר את ההנהגה התורנית המקומית. אנחנו צריכים רבני קהילות וראשי ישיבות ודיינים חכמים וערכיים, שמחוברים למציאות הישראלית ולציבור ויודעים להאיר דרך תורנית לרבים.
דוגמאות לרבנים כאלה? אפשר להסתכל למשל על שלושת המועמדים "המגזריים" לרבנות הראשית. הם לא צריכים בהכרח להיות הרב הראשי, אנחנו צריכים אותם ועוד כמותם בכל רחבי הארץ.
