חוץ מזה, את טראמפ מעניין קודם כול טראמפ. אם הוא יחליט שהמורשת שלו תהיה מחיקת משטר האייתולות באיראן, כולנו הרווחנו. אבל מדובר באיש שעשוי להיות לא צפוי, והמורשת שלו יכולה להיות גם הקמת מדינה פלסטינית שנכפית על ישראל. אל תיראו כל כך מופתעים – מדינה כזו היא חלק מ"תוכנית המאה" שהציג בקדנציה הקודמת.
צריך וראוי להכיר לטראמפ תודה על ארבע שנים כנשיא, שהיו מלאות באהבת ישראל וקידום האינטרסים שלנו באזור. שוב, מותר גם לשמוח על ניצחונו. רק צריך לזכור במקביל שהוא קרא כבר כמה פעמים לסיים את המלחמה בעזה, הבטיח למוסלמים במישיגן שיעצור את ההרס בלבנון, עקץ לא פעם את בנימין נתניהו, ושומר לו טינה ברורה על התנהלותו (הנכונה) בכל הקשור לתוצאות בחירות 2020, שאותן הוא טוען עד היום שניצח.
קמלה האריס ניצחה
אתם בדיכאון ובטוחים שמדינת ישראל לא תחזיק מעמד ארבע שנים עם האנטי־ישראלית הזו. מותר להיות עצובים, להפסיד פוליטית זה כואב גם אם אתם לא אזרחי ארה"ב. רק בואו ננשום שנייה, ונזכור מה באמת יש כאן מעבר לשיטת ה"אפס או מאה" שהשתלטה על כולנו באדיבות הרשתות החברתיות.
אכן, הממסד הדמוקרטי פחות פרו־ישראלי מזה הרפובליקני. אבל האריס שייכת – מבחינת היחס למדינת ישראל – למיינסטרים הוותיק של המפלגה. היא הרבה יותר קרובה בעמדותיה לג'ו ביידן מאשר לברק אובמה. בתקופת כהונתה כסגנית נשיאה ישראל קיבלה מארצות הברית כמעט כל מה שהיא צריכה כדי לעמוד על נפשה מידי אויביה.
ברור שיש מחלוקות, וממשל דמוקרטי אמריקני וממשלת ימין על מלא בישראל נועדו להתנגשות אידיאולוגית על בסיס יומי. אבל דווקא בהתחשב בתנאי הפתיחה הללו, ממשל ביידן והאריס עמד לצד ישראל באופן חד־משמעי, שיגר לפה רכבת אווירית בלתי פוסקת של פצצות וחימושים ומערכות הגנה, והגן על ישראל בפורומים בינלאומיים ככל יכולתו.
בוועידת המפלגה הדמוקרטית, שבה הוכתרה האריס כמועמדת לנשיאות, נישאו נאומים פרו־ישראליים מובהקים. דרישות של האגף הפרוגרסיבי והפרו־פלסטיני במפלגה לזמן נאום דומה נתקלו בחומה בצורה שהשאירה את חבריו למחאות מביכות מחוץ לאולם. כן, האריס פחות ימנית ממה שאולי היינו רוצים, אבל מכאן ועד דיכאון קיומי הדרך ארוכה.
האריס ניצחה
אתם, אנשי שמאל ישראלי, מרחפים בעננים. סוף־סוף יש כאן מישהי שתחזיק את נתניהו וממשלתו קצר, תציל אותנו מידי עצמנו, ותכפה הפסקת אש שתחזיר לכאן את השפיות.
זה בסדר לשמוח. אם השמאל הישראלי נמצא על הקרשים ונראה כמשהו שאינו בר־תקומה, קל להבין מדוע סיוע משמאל של המעצמה הגדולה בעולם נראה כמו חבל הצלה אחרון. אבל אל תשמחו מדי, כי האריס לא מקבלת הוראות מאלכסנדריה אוקסיו־קורטז, ודעתה על המתרחש בישראל לא מאוד שונה מזה של ביידן, שאצלו היא עדיין מכהנת כסגן נשיא. בהתחשב בכך, ובעובדה שמערכת היחסים בין האריס לנתניהו אינה מקולקלת כמו בין הנשיא לראש הממשלה, בהחלט ייתכן ואף הגיוני שהאריס תנסה לשקם את חוסר האמון בין הממשל הקודם לממשלת ישראל, ותהיה רכה באופן מפתיע לגבי מהלכי ישראל מול אויביה.
האמת היא שזה לא אמור מאוד להפתיע את מי שעוקב אחרי האריס שנים ארוכות. כל הצבעותיה ודרכה הפוליטית משדרת פרו־ישראליות, והאגף הפרוגרסיבי במפלגתה מאוכזב ממנה בשל כך. ועוד משהו: האריס, כמו כל נשיא לפניה, תרצה להיבחר גם לקדנציה שנייה. עוד קודם לכן היא תרצה להצליח להביא למפלגתה הישגים בבחירות האמצע שיתקיימו בעוד שנתיים. היא יודעת היטב שפעולות קיצוניות מול ממשלת ישראל הן נתיב בטוח להפסד בקרב הקהל האמריקני העממי. תשמחו, אבל שמרו על הפרופוריציה.
האריס הפסידה
אתם בדיכאון. העולם נראה אפל וקשוח מאי פעם. מצד אחד ממשלת ימין על מלא בישראל, שרק רוצה להמשיך את המלחמה עד אינסוף, ומהצד השני תבוסה דמוקרטית בארה"ב שמעלה לשלטון את הפאשיסט המיזוגן לכהונה שנייה.
זה בסדר להיות בדיכאון, אבל לא כדאי להגזים. טראמפ אינו עושה דברו של נתניהו, מה שהוכח בשנה האחרונה בראיונות שנתן הנשיא הנבחר, שבהם הביע את דעתו הלא ממש אוהדת כלפי ראש ממשלת ישראל.
בכלל, יש לו איתנו חשבון פתוח והוא כבר הפגין לא פעם קוצר רוח מול המלחמות הארוכות מדי שלדעתו ישראל מנהלת. אם יחליט להשמיד את המשטר באיראן, גם אתם תשמחו. אם ירחיב את הסכמי אברהם, גם לכם הדבר יעשה טוב. אם יחליט לקדם מחדש את תוכניתו השאפתנית לשלום במזרח התיכון, יש מצב שדווקא הוא זה שיביא לכם את המדינה הפלסטינית שאתם כה מעוניינים בה.
נכון, יש גם אפשרות שהוא יכיר בריבונות ישראל על כל יהודה ושומרון, ואפילו יקים את שכונת נווה טראמפ בבית־אל. אבל לזה שהמתנחלים מנצחים אתם כבר רגילים כבר כמה עשורים. אין צורך להיכנס לדיכאון מדבר כל כך טריוויאלי.
