בסערת המלחמה, סוגיות של משק וכלכלה מאבדות מחשיבותן. מלחמות מתאפיינות עם תחילתן בפנקס צ'קים פתוח, שמאפשר הוצאה מיידית של סכומים גדולים, מתוך הנחה ש"את החשבון נעשה אחר כך". אלא שמדיניות “ארנק פתוח" לא יכולה להימשך לנצח. במלחמה של שלושה וארבעה חודשים, ניתן להוציא תחילה את הכסף ורק אחר כך להחליט איפה מקצצים ועד כמה מגלגלים את ההוצאה לדורות הבאים (בדרך כלל באמצעות הגדלת הגירעון ונטילת הלוואות למימונו). אבל כשמלחמה נמשכת כבר למעלה משנה, אין מנוס מחזרה למשמעת תקציבית, ומהפנמה ממשלתית וציבורית בזמן אמת שלמלחמה יש מחיר והציבור ייאלץ לשאת בו. לא ניתן להדחיק את הנושא ולהותיר אותו ל"שש אחרי המלחמה".
מדינת ישראל נכנסה למלחמה הנוכחית ברגע כלכלי מורכב. אומנם היא כבר הייתה אחרי התאוששות ממשבר הקורונה, עם חוב ציבורי לא גבוה יחסית ועם תקציב מדינה מאוזן במידה סבירה, אך המחאות הקשות נגד הרפורמה, וחוסר היציבות הפוליטית שיצר הניסיון לתקן את חוקי היסוד, הביאו להורדת דירוג האשראי של מדינת ישראל עוד לפני פרוץ המלחמה. בשל כך התייקרו ההלוואות שהמדינה נאלצת ליטול למימון המלחמה, והמלחמה עצמה הביאה לירידה נוספת בדירוג והעלתה עוד את מחיר הגירעון. כניסה למלחמה ברגע רגיש כזה מטילה על האוצר ועל הממשלה חובה כפולה ומכופלת להתנהל באחריות, ולא להתפתות לפתרון שנראה הקל ביותר מבחינה פוליטית: הגדלה פראית של הגירעון וגלגול החוב לדורות הבאים.
ישראל זקוקה לתקציב מדינה אחראי, שיגלם בתוכו גם את המחיר הכבד של המלחמה. אין דרך להימלט מכך, ועדיף לשלם את המחיר באופן מושכל, כאשר הממשלה מחליטה היכן ובאיזה אופן לקצץ. זה הרגע שבו כל סקטור חייב לשאול את עצמו איפה הוא תורם. קיצוץ קשה בזמן, עדיף על החלקה מסוכנת לעבר משבר חוב, שכאשר הוא מתרחש המדינה מאבדת במידה רבה את השליטה על ניהול ענייניה הכלכליים. לא צריך הרבה כדי להתגלגל לשם ברגע המורכב הזה שבו אנחנו נמצאים.
