כל כך הרבה נאמר על מלחמת 7 באוקטובר, אבל ההיבט החשוב ביותר שלה נדחק מן השיח. זוהי הפעם הראשונה מאז תחילת המפעל הציוני שהסכסוך שאנחנו מתמודדים בו הוא לא לאומי־טריטוריאלי אלא דתי. כמובן, תמיד היו גם היבטים דתיים לסכסוך הלאומי, אבל מלחמת 7 באוקטובר מתנהלת כמעט כולה מול יריבים שרק לאחד מהם, חמאס, יש טיעון לאומי־טריטוריאלי כלשהו כלפי ישראל, וגם הוא עטוף בטרמינולוגיה דתית. כל השאר, ואיראן בראשם, לא יכולים אפילו לטעון שלקחנו מאדמתם מילימטר כלשהו, ושנאתם לישראל היא שנאתו של האסלאם הפונדמנטליסטי לכל גורם לא־מוסלמי, בוודאי כזה שמעז לבטא דומיננטיות באזור שנחשב בעיני האסלאם לאדמת קודש (וואקף).
יתר על כן, יש קשר הדוק בין המניע של המלחמה ובין שיטות הפעולה. נכון שגם המאבק הלאומי הפלסטיני השתמש בטרור ורצח אזרחים רבים בשיטות שונות ומשונות, אבל הפונדמנטליזם מרחיק לכת ומשתמש בשיטות מלחמה פונדמנטליסטיות, הלקוחות מתרבויות קדומות ואמורות להטיל אימה בקרב בני המערב – לא רק בעצם ההרג אלא גם בשיטותיו. כך היה עם עריפות הראשים של דאעש, וכך גם בטבח 7 באוקטובר. הפונדמנטליזם מהסוג הזה אינו מעוניין לזכות בהישגים מדיניים אצל בני המערב אלא להשמיד אותם, ולכן אינו נבהל מהזעזוע שיעורר במערב אלא דווקא שש אליו.
הזעזוע מהשיטות האלה גורם גם אצלנו לתגובת נגד, המבקשת לאמץ משהו מהכיוון הברוטלי של אויבינו; אמנם לא באותה רמה, אבל לפחות להתקרב אליה. אנשים שהזדעזעו לפני כמה שנים מתמונות "חתונת הדמים", שבה "בסך הכול" דקרו את תמונת התינוק מדומא, מדברים בריש גלי על רצון להחריב את כל הבתים הפלסטיניים בעזה ואולי גם ביו"ש. במזרח התיכון, הם טוענים, אסור לדבר בשפה מערבית, אלא בערבית־מזרחית.
אני לא בז לקולות האלה. אני מבין היטב מאיזה לב מורתח וכואב הן יוצאות. ובכל זאת, הן מסוכנות מאוד מסיבות פרקטיות ועקרוניות גם יחד. הסיבה הפרקטית פשוטה: לפונדמנטליסטים המוסלמים יש די והותר תמיכה בעולם. יש מספיק מדינות מוסלמיות שייתנו להם תמיכה, גם אם יאבדו את תמיכת המערב. לישראל, לעומת זאת, יש רק את המערב, וגם זה לא תמיד. אם נאבד את תמיכתו, לא תהיה לנו תקומה.
הנימוק העקרוני חשוב בהרבה: כשחברה עוברת תהליכים כלשהם, הם מעצבים את אופייה בכל הגזרות. לא תיתכן התבהמות שתופנה רק לעבר האויב, ולא תשפיע על דמותנו גם כלפי פנים. אם נתבהם כלפי אויבינו, בסופו של דבר נתבהם גם ביחסינו הפנימיים, ונהפוך לחברה שגם המתלהמים של היום לא ירצו לחיות בה. עובדה: החוגים הקוראים להתבהמות כלפי האויב הם בדרך כלל אלה הבוטים ביותר גם כלפי יריבים פוליטיים מבית.
יתר על כן, כשם שההתבהמות של אויבינו קשורה לפונדמנטליזם הדתי, כך גם התבהמות אצלנו תביא להתגברות כוללת של הפונדמנטליזם. כי נזדקק לאידיאולוגיה שתצדיק את ההתבהמות, ורק הפונדמנטליזם יוכל לספק את ההצדקה הזו. שוב, שימו לב מי התומכים בהסרת העכבות המוסריות מדרכי המלחמה שלנו, ותראו שלא במקרה רובם המכריע שייכים גם לחוגי הקנאות הדתית.
הביקורת על האימפוטנטיות של התרבות המערבית כלפי הפונדמנטליזם האסלאמי נכונה, אבל היא לא נוגעת למהותה של התרבות המערבית, אלא למוטציה שהשתלטה עליה בעשורים האחרונים. מתרבות שקידמה ערכים הומניסטיים והאמינה שהם מייצגים קידמה ונאורות, אכן הפכה התרבות המערבית לחסרת ביטחון עצמי, רלטביסטית כלפי תרבויות והשקפות אחרות. שפה מערבית כזו אכן לא תצליח להתמודד עם קנאות דתית משום סוג. הדרך להבסת הפונדמנטליזם עוברת דרך חילוצה של התרבות המערבית מידי חוטפיה, וחזרתה לביטחון העצמי במוסר ההומניסטי שלה, ובזכותה להילחם עליו בקנאות שאיננה פחותה מזו של הפונדמנטליסטים.
ובמונחים ישראליים: ישראל לא צריכה להסכים להיות לנצח וילה מותקפת בג'ונגל. אבל הדרך לכך אינה על ידי הפיכתנו לחלק מהג'ונגל, אלא דרך שיתוף פעולה עם בני ברית מכל העולם לשם בירואו של הג'ונגל.
