לפני כמה ימים קיבלתי הודעה בפייסבוק מנער מתוק ששמו נריה. בתמונת הפרופיל שלו ראיתי צעיר עם עיני איילה סקרניות, כיפה גדולה, פאות קטנטנות וציצית. נריה כתב לי, שלום יאיר, אתה לא מכיר אותי, אבל אני עוקב אחריך כבר לא מעט זמן, אתה גורם לי לחשוב בצורה אחרת על הרבה דברים שמעסיקים אותי בתקופה האחרונה, בעיקר בענייני אמונה. ואני חייב לשאול אותך משהו.
וואלה אני לא מבין אותך. אני לא מבין אם אתה דתי או לא דתי. אני לא מבין אם אתה מאמין או לא מאמין, ואם אתה מאמין, במה אתה מאמין. יום אחד אתה כותב על רבי נחמן. ויום אחר כך אתה כותב שאתה מנגן בפסנתר בשבת. יום אחד אתה מפרסם ספר שכתבת על פרשת השבוע. ויום אחר כך אתה משמיץ את המחלקה של הצנחנים הדתיים. יום אחד אתה משתף שיר חסידי, ויום אחר כך אתה אוכל במסעדה לא כשרה. בקיצור, אני לא מבין מה הקטע שלך, ואני אשמח שתסביר לי. זה מה שנריה כתב לי.
כשקראתי את ההודעה חייכתי. זו לא הפעם הראשונה שאני מקבל הודעות בסגנון הזה מתלמיד ישיבה נרגש, או מאולפניסטית מתבגרת. זה מין גיל כזה, כך נדמה לי, שדברים מתבררים בו. אלו ימים טרופים ומסעירים, שהזהויות מתעצבות בהם. ששאלות כבדות משקל צפות ועולות. והתשובות הנחושות של המחנכים הנחרצים במוסדות החינוך הדתיים מנסות לעשות סדר בבלגן. לספר סיפור מובהק ופשוט על הדרך שבה העולם מתנהל. על הדרך הנכונה שבה צריך לחיות את החיים.
וכשאלוהים נמצא בתמונה, הדברים פשוטים אפילו יותר. פשוטים לכאורה כמובן. אבל ככה זה. דת עושה סדר. דת מייצרת חוקים. במקרא, משמעות המילה דת – היא חוק. כלומר, שאבינו שבשמיים – הוא זה שתובע את הסדר הזה. זה הוא שרוצה שתתפלל ככה. זה הוא שרוצה שתתלבשי ככה. זה הוא רוצה שתחשבו ככה. ושתתנהגו ככה. זה רצון האל.
החיים לא פשוטים. אין דרך נכונה לחיות אותם. והנערים לא מטומטמים. הם חכמים ונבונים. והתשובות המובהקות, אלוהיות ככל שיהיו, לא באמת עושות להם סדר בראש. אולי אפילו להפך. הן עושות להם בלגן. לכן הם כותבים לי, נדמה לי. כי הם מזהים שגם אני בבלגן גדול. שגם אני טובע בשאלות עמוקות וצפופות. שגם לי אין שמץ של מושג איך חיים את החיים האלה. אם יאיר בכזאת בלבלה, הם בטח חושבים לעצמם, הוא בטח יוכל לעזור לי עם הבלבלה שלי.
ששת הפרקים הראשונים של ספר בראשית הם קטסטרופה מתמשכת. התורה אמנם נפתחת בניסיון לעשות סדר. להבדיל בין אור לחושך. בין שמיים למים. בין יום ללילה. אבל הסדר הזה מתמוטט עוד לפני שהוא נוצר. התוכנית האלוהית משתבשת. פתאום יש עץ עושה פרי. פתאום יש תנינים גדולים. ופתאום, מי היה מאמין, לא טוב היות האדם לבדו.
החיים לא פשוטים, מהרגע הראשון שהם ישנם. תקראו את התורה. בפרק ב' האדם לא מוצא עזר כנגדו. בפרק ג' מתמרן הנחש את בני האדם לאכול מעץ הדעת, ואגב כך לעבור על החוק היחיד שהם קיבלו. בפרק ד' קין טרוף הקנאה רוצח את אחיו היחיד. בפרק ה' העולם משתוקק לנחמה מהאדמה המקוללת. ובפרק ו' אלוהים מחליט להטביע את העולם כולו במי המבול.
ואם קראתם בתורה אתם יודעים שזו רק ההתחלה של הברדק. אברהם עוקד את בנו. יצחק משקר לשכניו בגרר. יעקב מרמה את אביו. יוסף מתעלל באחים שזרקו אותו לבור. משה מגמגם ומכה בסלע. אהרן בונה עגל זהב. מרים מרכלת. בני ישראל חוטאים שוב ושוב עד שאלוהים אומר להם, חאלס, במדבר הזה יפלו פגריכם.
התורה היא סיפור מופלא על אנושיות פגומה, וחיים מורכבים ועקומים. זו הסיבה שהיא נקראת תורת אמת. כי זו האמת. החיים הם סלט אחד גדול. החיים הם ברדק. החיים הם בלבלה. שום דבר בהם לא מתנהל כמו שסיפרו לנו. וכל סדר קטגורי הוא אשליה.
ובכל שמחת תורה, כשאני רואה את היהודים הנרגשים מחבקים ומנשקים את ספרי התורה, מעבירים אותם מיד ליד בהתרגשות, רוקדים בהתלהבות, ושרים בעיניים לחות שתורת השם תמימה, משיבת נפש, מחכימת פתי, אני חושב לעצמי שהם צודקים. תורת השם מספרת סיפור סבוך, על חיים מורכבים שאין בהם סדר, ואין בהם מזור, ואין בהם נחת, ואין בהם פשטות, ואין בהם פתרונות קסם. לכן היא משיבת נפש. לכן היא מחכימה. לכן צריך לשמוח בה כל כך ביום חגה. צריך לשמוח בה, כי יש בה אמת.
נריה היקר, כתבתי לו אחרי כמה שעות. האמת היא שגם אני לא מבין אותי. אני עדיין בבירורים עם עצמי. אני מבולבל, מוצף ולא שלם. ואני עדיין מגשש את דרכי בעולם. אני כן מנסה להיות קשוב לעצמי ככל האפשר, ולהרבות טוב בעולם, אבל עדיין, אין לי שמץ של מושג מה הקטע שלי. או מה הקטע של החיים האלה בכלל. בכל מקרה, תודה שכתבת. שיהיה לך חג שמח ושנה טובה. יאיר.
