תארו לכם שאתם מתמודדים לנשיאות ארצות הברית, תפקיד מפתח, זה המנהיג את כל העולם החופשי, ומולכם יריב שדבוק לצווארכם כמו יתוש עקשן, ומאיים לגנוז את החלום. ואז בוקר אחד, דפיקה בדלת. על המפתן אריזת מתנה. אתם פותחים אותה ומגלים את נשק יום הדין האולטימטיבי – סרט שמציג סצנה אחר סצנה, כיצד הפך היריב הפוליטי שלכם מצעיר שאפתן ונמרץ, לאדם שפל, נכלולי, ובעיקר זה שמוכן לרמוס כל מה שסביבו "למען אמריקה".
אני לא יודעת כיצד קמילה האריס הגיבה כשקיבלה את המתנה הזו, הלא הוא הסרט "המתמחה" של היוצר האיראני דני עלי עבאסי, ומוקרן עכשיו בבתי הקולנוע בישראל, אבל אפשר לשער שנפתחו כמה בקבוקי שמפניה. שכן המתמחה הוא סרט "עלייתו של הנבל" קלאסי. אדם מן השורה שלאט לאט עבר את הגבול האפור ומצא את עצמו בצד האפל. רק שבמקרה הזה הנבל הוא לא מכשפה מטורללת, או קוסם שאיבד כיוון, אלא נשיא לשעבר שכרגע מנהל קמפיין בחירות אגרסיבי בדרך אל הבית הלבן, כך שהכוונות האומנותיות הטהורות שלו מוטלות בספק מהרגע הראשון. ולא סתם.
הטריק הגדול ביותר של "המתמחה", הוא העובדה שלכאורה, "אין שום קשר לפוליטיקה". מלבד השיח הקרוב עם ראש עיריית ניו יורק או הנשיא דאז רונלד רייגן, דונלד טראמפ הצעיר ויפה הבלורית משתדל להתרחק מהעולם הפוליטי ככל האפשר. העסקים ופיתוח העיר ניו יורק הם מה שבראש מעייניו, עם יחס קל למשפחתו הצעירה. כך עבאסי ניער מעליו את אשמת הפוליטיות והחתרנות, שהגיעה בעקבות ההחלטה להוציא את הסרט לאקרנים דווקא בתקופת הבחירו. אבל חוץ מפתיח עם הכיתוב "זו הסיבה שאסור לכם להצביע לטראמפ", המתמחה עושה הכל בכדי לשכנע באופן מוחץ את הצופים, שהמועמד הרפובליקני הוא לא סתם פוליטיקאי טיפוסי עם שיער צבוע, אלא אחד שיש להוקיע, ולאסור על הדרך. לא רק שאין לו מקום בחדר הסגלגל, זועק הסרט, אין לו מקום בחברה מהוגנת, ובטח שלא שלנו.
אילולא היה "המתמחה" בוחר להכתים את עצמו בפוליטיקה מבאישה, היה אפשר להתייחס לכלל האלמנטים שהופכים אותו פשוט לסרט טוב. המשחק הפנומנלי של סבסטיאן סטן (דונלד טראמפ) וג'רמי סטרונג, שני אנשים צעירים שמצליחים לגלם היטב צמד אנשי עסקים תאווי כוח. הכתיבה הזורמת, הבימוי העמוק, והמעטפת ההיסטורית שמשתלבת היטב עם העלילה, ומכניסה אותנו בקלילות אל שנות ה-70 וה-80, או אם תרצו, שנות עלייתו של דונלד טראמפ.
אך במקום דרמה ביוגרפית מלאת מוסר השכל, נראה שמכריחים אותנו לצפות בהקראת כתב אישום כבד נגד טראמפ. ההאשמות אולי נכונות ואולי לא, אבל עבאסי קובע עבורנו חד משמעית שזו המציאות. אין שאלה, אין דילמה, ואפילו טראמפ לא זוכה למה שכל גיבור סרט זוכה לו – הצדקה להתנהגות שלו. הוא בא מבית עשיר, גדל בחברת הורים תומכים ואפילו יצר נקמה אין לו. טראמפ עושה את מה שעושה סתם, כי "בא לו". וכאן הסרט מתחיל לאבד מטעמו.
טראמפ מעולם לא מותג כאדם תמים וזך, ולכן התנהגותו הקשוחה כלפי סובביו אפילו לא מפתיעה. אבל כמו אותו אחד שמנסה בכוח להקצין את דעותיו הפוליטיות בשיחה עם חבריו כדי להעלות את קרנו, עבאסי נואש לשכנע את היושבים בקולנוע שדונלד טראמפ הוא האיש הכי נורא ביקום. סצנה אחרי סצנה, כמעט בלי הקשר, כמו בנאום סוער של תובע, מגיע עוד מעשה נפשע, עוד בגידה, עוד אמרה מלוכלכת, עוד משפט שרק גורם לצופים לרצות לחנוק את המועמד. טראמפ מפנה עורף למי שלימד אותו והעלה אותו לגדולה – עורך הדין רוי כהן, טראמפ מתעלם מילדיו, טראמפ רומס את חבריו, ועל הדרך גם את כל מי שתחת קו העוני, טראמפ משחד, משחית, והגראנד פינאלה – תוקף את אשתו איוונקה בברוטליות. הרצף המהיר הזה של האשמות לא רק מתיש מאוד, אלא גם מעלה את מגננת הספק. "איך יכול להיות", ו"למה דווקא עכשיו", צפות השאלות בראשיהם של הצופים העייפים, ובסיום הסרט, ביציאה מהאולם, צפה אחרונה השאלה החשובה מכולן – "מה קרה באמת".
