מאז שצה"ל שיגר צו 8 לאלפי בתים ערב חגי תשרי, משהו השתנה בשיח של הציבור הדתי לאומי. הציבור, שבקהילותיו משפחות רבות מספור מגויסות מעל לשנה, און-אוף או ברצף, זועק אל נציגיו בממשלה בדרישה להתפכח מהקונספציה שצה"ל מסתדר בלי החרדים, ושיתרונות גיוסם קטנים מהחסרונות הנובעים ממורכבות שילובם בצבא. המצב בשטח, כפי שיודע כל מילואימניק שיצא מביתו בפעם השנייה והשלישית השנה, אינו מאפשר עוד לשגות באשליה שצה"ל יוכל לנצח אם לא ימצא עוד 15,000 זוגות רגליים להציב על הקרקע בחזיתות ובגבולות, ומהר. אנחנו מזמן כבר לא בדיון של עלות מול תועלת, או על תחושת חוסר הצדק והעוול מוסרי, פשוט אין לנו ברירה. חסרים לנו חיילים. הבעלים, בני הזוג, האחים והבנים שלנו רצים עם חבריהם תחת האלונקה, מרימים את היעד וצועקים: "חילוף", רק כדי לקחת לרגע אוויר ולהביא קצת חמצן הביתה, לאישה ולילדים, ונשארים עם היד תלויה באוויר, כי אין מי שיחליף אותם.
ההסבר החוזר שאנחנו שומעים מנציגינו בכנסת לגבי הסדרת גיוס החרדים הוא: "אי אפשר לגייס בכפייה, אין דרך לתקן מצב של 75 שנים בבת-אחת, חייבים להיכנס לתהליך בהסכמה ולייצר אמון". אני בהחלט אדם של תהליכים והסכמות רחבות, ומאמינה בכל מאודי שזו הדרך לפתור בעיות מורכבות בחברה הישראלית. שמחתי לשמוע סוף סוף שגם שליחי הציבור שלי מבינים שבשביל שינוי עומק נדרש תהליך עומק והסכמות רחבות. בלי מחטפים. אבל השאלה החשובה הנשאלת כאן היא האם חוק הגיוס המוצע, שכאילו ירד מן הפרק אך בעצם רק הוכנס להקפאה עד יעבור זעם וישקע אבק התמרון האחרון, הוא תחילתו של תהליך שינוי נצרך ומשמעותי, או דווקא של הסדרה חוקית שמטרתה להוריד מהשולחן אחת ולתמיד את האפשרות לגיוס משמעותי של המגזר החרדי לצה"ל?
מקובל שבתהליך של הסכמות רחבות, כל צד נכנס בהבנה שלא יוכל להגשים 100% משאיפותיו הצודקות, ושכדי להצליח לתקן את המציאות על כל השותפים למצוא יחד דרכי פעולה יצירתיות וחדשניות. אך יש תנאי אחד קריטי להצלחת תהליך כזה: מחויבות מלאה של כלל השותפים למציאת פתרון לבעיה שעל השולחן. לתהליך של הסכמות רחבות יש להיכנס בלב חפץ ובהלך רוח של "שקלא וטריא" שמטרתו דיון וליבון הסוגיה עד ליישוב המחלוקת והגעה לפתרון צודק ואפקטיבי, ולא בהלך רוח של "מקח וממכר", כשכל צד מנסה להשיג את העסקה הטובה ביותר במחיר הנמוך ביותר.
לצערי, לא נראה שכל השותפים בדיון מחויבים למציאת פתרון לאותה בעיה. במקום שנראה מאמץ משותף וכן לפתור את בעיית המחסור בלוחמים, נראה שנציגי הציבור החרדי מבקשים חוק שפותר בעיה אחרת לגמרי: "בעיית הצווים", כפי שהגדיר אותה ראש ש"ס אריה דרעי. הבעיה שהמנהיגות החרדית שואפת לפתור באמצעות החקיקה המוצעת היא בעיית התקציבים של הציבור החרדי. במצב החוקי כיום, כלל הבחורים החרדים בגילאי גיוס מחויבים לשרת, ובג"צ והסנטימנט הציבורי מונעים העברת תקציבים לחייבי הגיוס שאינם מתייצבים למוסדות, והטבות וסבסודים לאברכים.
הגנה על ישראל או מיקוח עם הפריץ
עד היום לא שמענו מאף מנהיג, רב או ח"כ חרדי אמירה שאכן הגיע הזמן להתגייס, אפילו לא לגבי אלה שתורתם מעולם לא הייתה אומנותם. לא שמענו מאף מנהיג חרדי אמירה שמבהירה לנו שהם מכירים בעומק הצורך הביטחוני ובעוול המוסרי שבמצב הנוכחי. אף לא מילה אחת שמרמזת על כך שהם אכן מבינים את הבעיה ומרגישים שגם להם יש אחריות למציאת פתרון. להפך. אורח זר שהיה שומע אותם לא היה יודע שצה"ל נלחם כעת בשבע חזיתות, ושמאות אלפי אזרחים ומשפחות מכלל שדרות העם נעדרי שגרת חיים כבר שנה.
לוחשים באוזנינו, לא לציטוט, שמאחורי הקלעים נרקמות הסכמות בין אדמו"רים וראשי ישיבות לבין צה"ל, שאי אפשר לדבר עליהן בקול. איני יכולה שלא להרגיש שמדובר בשיח הדומה לשליחי השטעטל המשדלים את הפריץ לצמצם את מכסת ילדי הקהילה הנגזלים לצבא הצאר. כל עוד המסגור של סוגיית הגיוס הוא כאילו מדינת ישראל גוזלת את ילדי החרדים לטובת מלחמותיה, הזרות להם, ולא מתוך הבנה שצעירינו נלחמים על קיומו של כל עם ישראל בארצו, איך ניתן לומר שיש כאן תהליך דרמטי של שינוי?
נכון, אי אפשר לגייס אף חייל בכפייה. חייל ללא מוטיבציה, ללא אתוס של "מגש הכסף" או גרסא דינקותא של “עזרת ישראל מיד צר”, לא יהיה חייל מועיל. כל מי שהיה בצה"ל יודע זאת. השינוי יצטרך לבוא מתוך החברה החרדית. אך גם חוק שיגדיר מכסה של 3,000 או 4,800 מתגייסים לא יעורר את המוטיבציה הזאת. אף בחור חרדי לא יסיק שרבותיו חושבים שהתגייסות לצה"ל היא צעד ערכי, מתבקש וראוי, כשהם מכריזים "אם יכריחו אותנו להתגייס – נעזוב את הארץ", "נמות ולא נתגייס" או "כבר נתנו מספיק, הגיע הזמן שגם נקבל", וכששלוחיו בכנסת מנהלים מו"מ קשוח כדי להציל מה שאפשר לנוכח גזרות השמד של "הציונים".
כדי שהבחורים החרדים יתגייסו וישרתו שירות איכותי, הם זקוקים למנהיגות חרדית שתדבר בתוך בתי המדרש ובתי הכנסת על השותפות במשא הדמים של תקומת עם ישראל בארצו. הם זקוקים לרבנים שיובילו עוד ועוד מסגרות שיתמכו בשילוב הזה ויעודדו השתלבות בהם. הם זקוקים למנהיגות שתאמר שאין סתירה מהותית בין לימוד תורה לבין שירות בצה"ל, כפי שאנו רואים אצל אלפי בחורי ישיבה מהציבור הדתי-לאומי, ושגם אם בחורים בגיל 18-21 ייקחו פסק זמן מהישיבה, לא בטלה תורה מישראל – יש מאות אלפי ילדים ונערים הלומדים תורה ומאות אלפי פנסיונרים היושבים בבתי המדרש יומם ולילה. אין סכנה לעולם התורה ואף לרגע לא תיפסק השמירה הרוחנית שעם ישראל זקוק לה.
כיום, אין מי שאומר להם את כל זה.
אני מבינה את חששות הציבור החרדי מכניסה לעולם הצבאי הזר והמוזר להם. אני מאמינה להם שהם לא יודעים איך זה ישפיע עליהם ועל ערכיהם כחברה, ושהם חרדים לעתיד קהילותיהם. יש לי אמפתיה מלאה לדאגותיהם ואני חושבת שצה"ל צריך לפעול בכל דרך על מנת להפיג חששות אלה, לייצר מסגרות תומכות ומסלולים מותאמים ביצירתיות ובהשקעת משאבים בשותפות מלאה עם הקהילות וההנהגות החרדיות המגוונות. כך מניעים תהליך.
אך כל עוד לא נשמע אמירה ברורה של מחויבות מלאה מצד ההנהגה החרדית לפתרון הצורך של צה"ל ושל עם ישראל בעוד עשרות אלפי לוחמים, אין מקום לחקיקה, להטבות או לתקציבים ייחודיים המנציחים את העוול המוסרי הזועק לשמים של פטור לציבור שלם משותפות בהבטחת המשך קיומה של מדינת ישראל.
ניצה פרקש – תושבת עלי, מגדלת עם בעלה המילואימניק 5 ילדים, מתוכם 3 מילואימניקים פעילים. פעילה ב"שותפות לשירות" – נשים דתיות למען גיוס לצה"ל
