את חגי תשרי כולם מכירים. יש אפילו חודש שלם, אלול, שמכין לקראתם. אנחנו קופאים מקור בבית הכנסת בראש השנה, מכפרים בכיפור, נעקצים מסיכות בסוכות ורבים על קרטיב אננס ולא קולה לילדים בשמחת תורה. החגים חולפים, הכביסה עוברת. בגדים שהיו נקיים וחגיגיים נותרו שחוקים מהמייבש ומגיהוץ מהיר, והסינר החדש שקיבלתי נראה כמו סינרו של השוחט, מכל הפעמים שקילפתי רימון. אבל אף אחד לא מדבר על החגים האמיתיים שמגיעים עכשיו – חגי חשוון.
לאורך כל חודש תשרי התפללנו עליהם. כמו בסליחות, לילה־לילה הלכנו לישון ובפינו תפילה – מתי תחזור השגרה. בוקר־בוקר קמנו מתרועת השעון המעורר וניערנו את הילדים: עורו יהודים, עורו וטוסו להתלבש כי אנחנו כבר מאחרים. בעוד ראשי התיבות של אלול – "אני לדודי ודודי לי" – ידועים לכול, ראשי התיבות של תשרי לא ממש מוכרים – תכניס ת'כביסה שלא יֵרד עליה היורה. אבל כשתשרי סוף־סוף נגמר, מגיע חשוון. אח, איזה חודש.
החג הראשון הנחגג בו הוא חג החוגים. האמא נוהגת לאבד תחושה בזרוע ימין, אחרי שכתבה 400 צ'קים – כל אחד על סכום שונה ולנמען שונה – רק כדי לקבל אותם בחזרה ולהבין שהשנה ניתן להירשם בקלות וביעילות דרך אתר המועצה. וזה אכן אתר מאוד קל וידידותי לשימוש, בעיקר אם את לא צריכה להשתמש בו. הניסיון הראשון דרך הנייד כושל, אבל אחרי שאת מצליחה להתיישב מול המחשב, הליך הרישום אכן עובר בהצלחה. את יתר הזמן שנותר לך את מבלה בתיקונים. תיקון מיקום החוג של הילדה, ותיקון תדירות החוג של הילד. אחרי השלב הזה, נותר רק לשלם. אבל אז להפתעתך האתר דוחה את כרטיס האשראי. את מנסה אשראי אחר, והנה ברוך השם, אחרי שלושה ימי עסקים, סיימת.
בעוד את נשענת לאחור בסיפוק, מרוצה מכך שעוד משימה נמחקה מהרשימה, את קוראת את ההודעה שפספסת בווטסאפ: "מזכירה לכולם, הנחות על אחים יש לציין בתחילת הרישום". ממנהגי החג: תור אצל האורתופד. ברכת החג: שעשיתי כרצונו (של מנהל אתר הרישום).
מיד אחר כך מגיעים עשרת ימי השגרה – לרגע קטן יש אשליה שהכול זורם. יש מסגרת. הטבלה המטופשת של איזה־ילד־רוצה־איזה־סנדוויץ'־באיזה־יום עדיין עובדת. הילד טרם איבד את מערכת השעות. אפילו כל החלקים של "קיט עזרים חשבון" נותרו בערכה למעט "משושה". בימים אלו את נושאת את תפילות השגרה. את באמת מסתפקת במועט. להוריד את המים בשירותים. כמה מורכב זה יכול להיות? הרי אתם יודעים את התנועות לארבעה מיליון ריקודי הפורטנייט, אבל פעולה פשוטה כזאת? אנו מוסיפים לברכות השחר את "תסדר את המיטה" ולערבית את "תרימי בבקשה את המגבת מהרצפה". זמני החג: אשכרה הולכים לישון לפני ההורים. ברכתו: על השגרה ועל הכלכלה.
ואז מגיע יום הסיפורים. זהו היום הנורא והאיום ואנחנו מוכנים להתפלל בו עם עבריינים, שבמקרה הם הילדים שלנו. זהו יום שבו יש המון איסורים. אסור למרוח את אמא בסיפורים ואסור להאכיל אותם במתוקים ובעיקר אסור לנעול נעלי התעמלות כי הם יבכו שהם חייבים נעליים חדשות. ביום הזה הם יסבירו לך שהם בכלל לא רוצים ללכת לחוג הזה ושאת הכרחת אותם להירשם. ושמעולם לא הייתה להם מחברת מדעים ולכן הם מעולם לא איבדו אותה. ובמיוחד הם יתעקשו שהמורה לא אמרה בשום פנים ואופן שיהיה מבדק בחשבון ולכן אין שום סיכוי שבמקום להתכונן אליו הם המשיכו לשנן את המילים ל"פריסטייל פסטיגל" שבחנוכה.
הם גם יישבעו שהם בעצם שונאים את הילד שהם ביקשו לשבת לידו בתחילת השנה. הנעליים צפופות להם. הציצית מגרדת להם. הכיפה לא נוחה, המימייה מטפטפת ומרטיבה את מחברת מדעים, ויותר מכול הם לא רוצים ללכת לצהרון עד להודעה חדשה. זהו יום קשה מאוד – יום זיכרון, שבו את חייבת לזכור ולשלוף במהירות את כל האסרטיביות שעוד נותרה בך. את לא מפסיקה להתבונן בשעון ולראות מתי כבר יֵצא הצום. סליחה היום. ממנהגי החג: סעודת פחמימות מנחמת בצאת החג. ברכתו: בספר חשבון ניכתב ונחתום שאנחנו יודעים שהילד חזר עם מספיק בקושי.
אבל לסיום, מגיעים שני חגים מנחמים: חג סדרות, שבו חוזרות כל הסדרות המעולות לחיינו וסוף־סוף יש לנו סיבה מספיק טובה לשרוד את השבוע, ושמחת תורה, שזו השמחה שתורה של אמא אחרת להקפיץ הלוך חזור מהחוג.
שנה טובה ושגרה מבורכת לכולם.
*
הטור תקף כמובן למשפחות עם ילדים שעדיין לא בבני עקיבא, שאצלם מתחיל חודש הארגון והחג היחיד הנחגג הוא חג הטרפנטין. ברכתו: המוריד צבעי שמן מעיניי ומכניס חומרים רעילים לעפעפיי.
