נחתי קרוב לשעת חצות, ללא הבדלי שעות מישראל, בשדה התעופה בפאפוס, וחיפשתי את השם שלי בין השלטים הקטנים הבודדים שהחזיקו שם כמה גברים. נהג מונית היה אמור לחכות לי שם, אבל השם שלי לא היה שם. יצאתי מעט החוצה וגם שם השם שלי לא היה, אז הסתובבתי חזרה ובדיוק מולי הופיע גבר מחזיק את השם שלי. זאת אני, אמרתי לו. את ליער הסודי, הוא שאל. כן, עניתי לו. ברוכה הבאה הוא השיב ולקחת ממני את המזוודה, מחווה עם היד לכיוון הרכב. בזמן שנהג המונית ששמו דימוס, כך אגלה בהמשך, העמיס את המזוודה הוורודה שלי בתא המטען, אני פתחתי את הדלת של המושב האחורי. אבל רגע לפני שנכנסתי הוא שאל אם אני רוצה לשבת מאחור. מופתעת מהשאלה עניתי בטח. אז הוא ביקש שאסגור את הדלת והוביל אותי לצד השני, פתח את הדלת והזמין אותי להיכנס. רק כשהתיישבתי הבנתי שיש רציונל, הוא תכף יתישב בכיסא הנהג מקדימה, בצד ימין.
דימוס שאל באנגלית שבורה מה אני עושה בחיים ומה מטרת הביקור. עניתי לפי הסדר, וגם שאלתי אני אותו איפה גדל וגם שאלתי, שאלה שידעתי את התשובה עליה, כמה זמן נסיעה יש לנו. זה תלוי בטראפיק, דימוס ענה. צחקתי בליבי, ושאלתי בקול טראפיק? בשעה כזו? כן, דימוס ענה, יכול להיות לפעמים עומס בכביש, סוחט את הגז אחרי הפנייה ביציאה מהחניון לכביש חשוך ומפותל.
חשבתי שאעביר את עשרים הדקות הבאות בשקט מתוח, אני וגבר זר במדינה שאני מבקרת בה לראשונה. אבל דימוס מצידו עשה מאמצים שארגיש בבית. למה לא מסיימים את המלחמה אצלכם, דימוס שאל. אנחנו כל הזמן במלחמה, עניתי. ראיתי מכאן את הטילים שירו עליכם מאירן, זה היה יפה. הוא אמר. כן, אמרתי, אני שכבתי על הכביש ובמבטים חטופים לשמים הצלחתי לראות שמים זרועי טילים. זה היה יפה להחריד. פתאום, מבלי לשתף אותי, דימוס עצר בצד הדרך, יצא מהרכב ונכנס למה שנראה כמו קיוסק. יושבת ברכב וממתינה שיחזור, חרדה קלה ערבבה לי את הבטן, תוהה לגבי דרכי החילוץ שלי בעודי מחזיקה ביד את הנייד ללא קליטת ווייפיי ובלי חבילת גלישה. דימוס חזר לרכב מחיוך, עם שקית גופייה קטנה ומלאה, התיישב והעביר לי את השקית. זה בשבילך, אמר דימוס, אני לא יודע מה אכלת במטוס ואם יהיה אוכל כשתגיעי למלון, אמרתי תודה ולא ידעתי מה אצטרך לתת בתמורה. לא ידעתי מה את אוהבת, המשיך דימוס, אז פשוט אספתי מהמדפים כל מיני דברים. זה מצוין, עניתי מבלי לבדוק את תכולת השקית, תודה. הצעתי לו מהתפוצ'יפס, אבל הוא אמר שזה בשבילי.
התקדמנו עוד קצת בנסיעה, דקה של שקט מכיוונו של דימוס ואז דימוס שאל את רוצה שמישהו יחייך אלייך. מה, שאלתי. את רוצה שמישהו יחייך אלייך, חזר דימוס על השאלה. מה הכוונה, שאלתי אני. את רוצה שמישהו יחייך אלייך, חזר דימוס בפעם השלישית על השאלה באותו שוויון נפש שבו שאל בפעם הראשונה. הבנתי שאין לאן לברוח ועניתי כן מהוסס. תראי, דימוס הצביע על מד מהירות בצד הכביש שמחייך לנהג שנוסע במהירות המותרת. נחמד, אמרתי, משחררת אנחת רווחה קלה. אחרי כמה דקות ארוכות נוספות של נסיעה בכביש שחור ומפותל, ניסיתי להבין מדימוס מה הייתי רואה מהחלון אם הייתה זורחת שמש. את דימוס יותר עניין לשתף אותי בסרטון של ישי ריבו שר ברחבת המלון שאליו אני נוסעת. זה השיר שאני הכי אוהב, דימוס אמר. סטייה חדה מהכביש ושלט גדול של המלון מסמנים לי שהנסיעה הגיעה לסיומה, לא לפני שדימוס הקריא לי את מספר הטלפון שלו, שיהיה לי אם אצטרך ממנו משהו בזמן השהות שלי בקפריסין.
בחניון חיכה לי פקיד הקבלה, ודימוס נפרד בניסיון לתת לי חיבוק כמחווה אחרונה לנסיעה. פקיד הקבלה הוביל אותי בחשכה לחדר שלי, שם המתין לי בקבוק מים מזכוכית, מתנה שכל מבקר מקבל, וכמה דפים שמסבירים את האידאל של המקום – הזדמנות לתת לעצמכם כמה ימים של שקט, בריאות, ולהתנתק מטרדות היומיום.
לפני שננצח צריך לשוחח
בבוקר, במקום ארוחת בוקר הנופשים מוזמנים להכין לעצמם קערת יוגורט (יש כמה סוגים) עם מבחר פירות ותוספות בריאות בצורת אגוז קשיו טבעי, גרעינים וזרעי צ'יה. בבר אפשר להתפנק עם שייק ושוט ג'ינג'ר. בשעת בוקר מאוחרת יותר, מוגשת ארוחת ברנץ' בריאה, אחרי הצהריים מרק חם, ומאוחר יותר ארוחת ערב בריאה שכוללת הרבה ירקות וגם מאכלים מקומיים. בין הארוחות הנופשים מוזמנים להרגיש בבית, לשבת בסלון (אל תקראו לזה לובי, הם מבקשים), להיכנס לשיעורי יוגה או פילאטיס, להתפנק בספא, לצאת לטיול רגלי או רכוב על אופניים שעומדות בחניה בכניסה למלון ללא עלות לרווחת הנופשים. וגם להיכנס להרצאות לפי תוכנית שהמלון מציע.
לקול ציוץ ציפורים, ורחשי אוושות העלים מהעצים הרבים שבחצר החדר התעוררתי, אף לא מטוס אחד חתך את השמים. איזה שקט. שתיתי קפה בסלון ונכנסתי לפאנל שהכותרת שלו הייתה הציונות הדתית אחרי ה-7 באוקטובר, בהמשך השבוע אכנס לפאנל שיעסוק בציונות החילונית אחרי ה7 באוקטובר, כל אלו במסגרת כנס שהיה שם באותו שבוע שקיבל את הכותרת 'מרחב ההסכמה'. דתיים וחילונים מסכימים להסכים. רוני קובן – שיזם את הכנס הזה יחד עם המארח יוני כהנא, בעלי היער הסודי – שיתף את הקהל שהרעיון לכנס הזה מתבשל אצלו כבר הרבה זמן. בדרך כלל הוא נוהג לשאול שאלות, אבל כבר שנה הוא לא מצליח בכלל להגיד משהו. קורים כל כך הרבה דברים, העם היושב בציון מצוי במלחמה ובכל זאת לא מצליחים להגיע להסכמות, ולא מצליחים לנהל שיחה שלא מגיעה לטונים צורמים. חברו הטוב של קובן, אתגר קרת, אמר לו פעם: לפני ש"יחד ננצח", אנחנו צריכים קודם לשוחח. אז קובן הזמין דוברים מכל מיני קצוות החברה כדי לדבר.
אז אחרי שאסף ליברמן ביקש ממשתתפי הפאנל היושבים על הכנף הדתי של העם להסביר מה קרה לשומרי המצוות להסביר מה קרה לנו, ואחרי שעקיבא נוביק דרש תשובות ממשתתפי הפאנל היושבים על הכנף נטול עול המצוות, ואחרי שהרב אברהם סתיו פרש את משנתו, ודניאלה לונדון דקל הסבירה למה אנחנו לא יכולים לאפשר מחיצות בין גברים לנשים במרחב הציבורי, והרבנית מלכה פיוטרקובסקי שיתפה בכאב שאלוהים מייצר לנו כאבים שאנחנו צריכים ללמוד איך לחיות איתם, ורועי עידן מסר לנו שיעור בפוליטיקה, וכולם ניסו להסביר מה עושים מכאן, התיישבתי בפעם האחרונה באולם ההרצאות להרצאה של מיה קוסובר, לשעה וחצי מרתקות של סיפורים שמספרים איך מספרים סיפור טוב.
אולי קל יותר לעשות את זה כשנמצאים רחוק מהבית, כשאיום של כטב"מ לא מרחף מעל לראש. ואולי זה לא משנה בכלל איפה נמצאים, אנחנו לא חייבים להסכים על הכול, או שכדי להסכים אנחנו צריכים קודם להכיר לעומק באמת את הסיפור של מי שיושב מולנו, או לידנו. ואולי באמת זה מה שכולנו כאן היושבים בציון צריכים – לשמוע סיפור. כי כששומעים סיפור הכול נראה קצת אחרת.
