פעם הסברתי לתלמידותיי מה זה "אוקסימורון". זה ביטוי שיש בו סתירה פנימית, אמרתי, כמו "סוף מעגל" או "אש קרה". אחת התלמידות פקחה עיניים מנומנמות ואמרה: כמו "בוקר טוב".
מאז שאריק איינשטיין שר על "דור ימות המשיח": "מנמנם ולקום מאחר", נדמה שמגמת הנמנום המאוחר רק החריפה. פעם לפחות בית הספר הכריח את צעירינו להשכים בבקרים, אך היום המורים כבר מהססים להעיר לתלמידיהם על ענייני משמעת. מזל שיש שירות צבאי בארצנו, כי עם הגיוס מתגלה שהתלמיד, שהוכיח למוריו באופן רפואי שבשום אופן אינו מסוגל להשכים לפני תשע, דווקא מגלה בטירונות יכולת מפתיעה להקיץ כל בוקר בחמש. אחרי השחרור הוא חוזר להרגלי השינה המאוחרת, וגם הפרופסורים שלו באוניברסיטה צריכים להסתגל אליהם.
הכול מתאחר היום, ולא רק ההשכמה בבוקר: גיל ההתבגרות, הלימודים באוניברסיטה, העבודה הראשונה, הילדים. הכול מתאחר, אבל לא אצל כולם. בעידן האיחור המנומנם, כדאי להכיר את אלו שחורגים מהזרם הרווח. הכירו אותם: אלו הם המקדימים.
המקדימים להתפלל: בכל שנה בשמחת תורה, מספר המתפללים במנייני ותיקין הולך וגדל. הם מתחילים מוקדם, חוגגים עד כלות הנפש בשבעה סיבובי הקפות מדודים בקפידה, ומסיימים את התפילה לפני עשר. ככל שהמניינים המרכזיים בשמחת תורה מאריכים יותר, ככל שהם מגזימים באורך הריקודים ובצריכת האלכוהול, כך יותר ויותר מתפללים מוצאים את עצמם דווקא במניין המוקדם.
ולא רק בשמחת תורה. ככל שהמניינים המרכזיים מתאחרים, יותר ויותר אנשים מגיעים בכל שבת למניינים המוקדמים. אם אתם מהרוב המאחר לישון, תופתעו לגלות כמה אנשים צועדים ברחוב בכל שבת בשבע בבוקר.
המקדימים להתחתן: כולנו יודעים על התופעה ההולכת ומתפשטת של רווקוּת מאוחרת. אלא שהתופעה הזו כלל אינה הולכת ומתפשטת. מחקר של "נאמני תורה ועבודה" גילה ששיעור הרווקים והרווקות הדתיים בגיל שלושים כמעט לא השתנה בעשור האחרון. אין עלייה אמיתית ברווקוּת המאוחרת (לפי נתונים נוספים, גם לא אצל החילונים); יש עלייה במודעוּת אליה.
מה שעוד יותר מפתיע הוא גיל הנישואין. המחקר גילה שבין הצעירים והצעירות הדתיים (ילידי 85' והלאה) גיל הנישואין של הבנים והבנות הולך ויורד (בניגוד למגמה אצל החילונים). הצעירים הדתיים מתחתנים מוקדם יותר לא רק מחבריהם החילונים, אלא גם מאחיהם הגדולים.
עוד גילה החוקר אריאל פינקלשטיין כי אין זה נכון שאלו שמתחתנים צעירים נוטים יותר להתגרש. הטענה הזו נכונה רק בנוגע לנישואי בוסר, כלומר – מתחת לגיל עשרים. לאלו שהתחתנו בין גיל 20 ל־25 יש דווקא הסיכוי הנמוך ביותר להתגרש. כמי שהתחתן בגיל 31 אומַר למבוגרים שבינינו, שגם לנו יש בדרך כלל חיי נישואין מאושרים מאוד; אך מסתבר שהצעירים יודעים מה הם עושים, כשהם בוחרים להתחתן מוקדם.
המקדימים ללמוד: מקובל לדבר על משבר בלימודי גמרא בישיבות. אך לצד זאת משגשג מגזר חדש של ישיבות תיכוניות תורניות, שבהן הצעירים מתחילים כבר בגיל תיכון ללמוד גמרא בעיון, וזאת באיכות ובהיקף המתקרבים לרמת הלימוד בישיבות ההסדר. לימדתי באלול שיעור גמרא בישיבה כזו, והופתעתי מהידע ומכושר החשיבה של התלמידים. חלק מהישיבות הללו ויתרו לצערי על לימודי החול; אך לא מעטות מהן מוכיחות שאפשר לשלב לימודי גמרא מעמיקים ומשובבי נפש עם לימודי חול נחוצים ברמה טובה, וכל זה בגיל צעיר מאוד.
כל המקדימים הללו מלמדים שאולי לא דייקתי כשאמרתי שהם חורגים מהזרם. לפעמים נדמה שכבר אין זרם מרכזי, והוא הוחלף בהרבה אפיקים המפכים זה לצד זה. פעם כמעט כולם התפללו בשבת ביחד, ברבע לשמונה בבוקר; פעם כמעט כולם התחתנו באותו גיל; פעם כמעט כולם למדו במוסדות דומים מאוד. היום בקהילה ממוצעת יש שני מניינים לקבלת שבת ושלושה מניינים לשחרית. גם המודל הוותיק והאחיד של הישיבה התיכונית, שהגיע לבשלות בשנות השמונים והתשעים, התחלף במגוון גדול של ישיבות שונות מאוד זו מזו. אם נתבונן מקרוב בשני מוסדות שקרויים "ישיבה תיכונית", נגלה לעיתים שאחד מהם הוא תיכון דתי, בקושי ישיבה, והשני הוא ישיבה לצעירים, בקושי תיכון.
המגוון הזה הוא כנראה חיוני, בין היתר בגלל עובדה דמוגרפית פשוטה: גדלנו. הציבור הדתי־לאומי היה פעם קהילה קטנה, שגבולותיה מוגדרים היטב. היום הוא מונה מאות אלפים. קהילה גדולה חייבת לתת מקום למגוון גדול יותר של אורחות חיים. רק העתיד יאמר האם המקדימים והמאחרים ימשיכו להיפגש יחדיו בסעודה שלישית; האם נדע לקיים קהילה מגוונת, שאינה נקרעת במריבות פנימיות. ואולי, כפי שנדמה לפעמים בשמחת תורה, קהילה יהודית בלי מריבות היא עצמה אוקסימורון.
