הרגע היפה ביותר בשמחת תורה אצלנו ביישוב הוא כשספר התורה עובר לעזרת הנשים. מישהו מעביר אותו מעל המחיצה וכל הנשים מתקבצות סביבו ופוצחות בריקודים נלהבים. זהו רגע של שחרור, של "סוף־סוף אנחנו חלק מההתרחשות ולא רק צופות בה מהצד". ואז מגיע הקטע שבו הספר כבר כבד מדי לאישה שרוקדת איתו והיא מחפשת להיפטר ממנו ומעבירה אותו אליי. ובכל פעם שאני אוחזת בו אני מתמלאת יראת כבוד. רק שלא ייפול, אני חושבת לעצמי, כי אני לא בטוחה שאני ראויה לאחוז בו.
משם אנחנו ממשיכות לעבר המועדון. כיסאות נאספים במעגל, והקוראות נקראות לדגל. בכל פעם מכריזים על קבוצת עולות אחרת – נשים שילדו השנה, סבתות שחבקו נכדים, נערות שחוגגות בת מצווה וכך הלאה. בדרך כלל אני נכנסת בעליית "אמהות ובנות", וגם שם – ברגע שבו אני מתבקשת לסמן עם המטפחת את הפסוק שממנו תתחיל הקריאה ולברך, אני מתמלאת ביראת כבוד. וגם קצת בושה. אני שואלת את עצמי אם אני ראויה לעלייה הזו, כי בכנות, את מספר ההלכות שאני מקפידה לקיים כיום אפשר לספור על יד אחת ועוד יישארו אצבעות. שבת וכשרות, זה מה שמחזיק אותי כרגע בחיי הדתיים.
וגם שם יש ניסיונות. דברים שכל דתי לייט מצוי מכיר, כמו למשל מבחן המזגן. קיץ ישראלי, מאה אחוזי לחות והילד בן השלוש לוחץ בטעות על הכפתור של השלט בחדר השינה. הבחירה היא בין עונג שבת לשמירת שבת. בין שינה מיוזעת לבין האש הסימבולית שתצא לך מהשמיים. חלק ילחצו על הכפתור בשינוי. אחרים יעשו מניפולציות על הילד כדי שיפעיל מחדש, ואני? אני אתייסר.
לא שלא חיללתי שבתות מעולם. הרי הייתי דתל"שית בעברי. אבל גם אז, בכל פעם שלחצתי על כפתור פחד נורא השתלט עליי. הייתי בטוחה שהתבגרתי, שהשתחררתי מכל הטרמינולוגיה הזאת של שכר ועונש, אבל תמיד כשזה הגיע למאני־טיים מצאתי את עצמי מרימה שוב דגל לבן וחוזרת לחתוך נייר טואלט בשינוי, עם הזנב בין הרגליים.
זה לא היה מפחד שתצא אש מהשמיים. זו הייתה הקארמה. שמתי לב שבכל פעם שחיללתי שבת משהו רע קרה בשבוע שלאחר מכן. פגישה חשובה התבטלה. בשורה רעה הגיעה. ימים לא מוצלחים באו עליי. באיזשהו שלב התפתח אצלי קיבעון, איזו מין אמונה תפלה שלא כדאי לי להתעסק עם השבת.
יש אנשים ששבת היא בכלל לא אישיו אצלם. מעין נוהל שהם רגילים אליו מילדות ולא מתעוררת בהם שום תאווה להפר אותו. אצלי, מאז שחזרתי להיות דתייה, מדובר במלחמה. לפעמים אני צועדת על השביל בשבת בבוקר ורואה את השכנים החילונים מעמיסים צידניות לרכב בדרכם לים, ומתפוצצת מקנאה. אל תוותרי על השבת, אני מזכירה לעצמי, אל תוותרי על היום היחיד בשבוע שבו יש לך זמן למשפחה ולקהילה, כי בכל פעם שתדליקי את צג המסך משהו בנפש שלך יכבה.
לפני כמה שבועות התארחתי אצל שהרה בלאו בתוכנית "הולכות בחצות". היא שאלה אותי איפה אני ממקמת את עצמי על הרצף הדתי. עניתי לה את התשובה הכנה ביותר שיכולתי לספק – שבכל פעם ששואלים אותי אני מוצאת את עצמי עונה תשובה אחרת. לפעמים זה יהיה "דתייה לייט" ולפעמים "מסורתית אשכנזית", לפעמים זה יהיה "דתל"שית" ולפעמים "דתייה לדעתי". ההגדרה הדתית שלי כנראה חייבת להיות פלואידית כי גם האמונה שלי כזאת. יש ימים שאני קמה בבוקר ומרגישה על גבול הברסלבית ויש ימים שאין לי מושג אם אלוהים בכלל קיים.
אבל הזהות שלי, כפי שהבנתי במהלך השנים, לא באמת יכולה להשתנות. אני זוכרת איך בתקופה הדתל"שית הייתי נכנסת לברים בתל־אביב ומרגישה את הזרות. לא ידעתי מה להזמין כי לא הכרתי בכלל שמות של משקאות אלכוהוליים. הברמן תמיד התחשב והכין לי איזה קוקטייל מפגר של בנות, אבל זה לא באמת עזר. הבנתי שאני בחיים לא ארגיש שם בבית כמו שאני מרגישה בבית הכנסת, ליד ספר התורה, היכן שאני מכירה את השפה ואת הז'רגון. שאני יכולה להתרחק ולחזור, אבל אי אפשר להחליף ילדות. אי אפשר להחליף זיכרונות חיים. והפחד מאלוהים תמיד יהיה שם. מקווה שאתגבר עליו יום אחד, בעזרת השם.
