אחרי שהתחלתי להתאושש מאסון שמחת תורה לפני קצת יותר משנה, לפתע הכה בי שמרחפת מעלינו צרה נוספת, ייחודית, ומדאיגה במיוחד: המצב בו יש לנו נעדרים רבים, וצעירים נשואים רבים יוצאים לקרבות. זה מעמיד את בנות הזוג, נשים צעירות, בסכנה אמיתית להיקלע לעגינות.
כשאיש נשוי הופך נעדר, פגוע ראש, או חלילה שבוי שלא ידוע מה עלה בגורלו, הוא לא יכול לתת גט, ואשתו נהיית עגונה. עקב התפתחות הרפואה ואפשרויות הארכת החיים, היום ישנה הסתברות גבוהה יותר למצבים בהם אדם, במקרה שלנו חייל, יישאר בחיים, אך במצב קוגניטיבי שלא מאפשר לו להיחשב ככשיר למתן גט.
רוב בנות הזוג יחכו שבן הזוג יחלים או לפחות יתאושש וישתפר. הן ימשיכו ויקוו לנס, ימשיכו לחכות לחזרה לחיים הטובים והמוכרים שהיו לפני האסון. לצערנו, לא פעם הנס לא מתחולל. יעברו שנים עד שאישה שהתרגש עליה אסון כזה תבחר להמשיך בחייה ותבקש להינשא מחדש. כשזה יקרה – היא תמצא את עצמה עומדת בפני שוקת שבורה. אישה שנישאה כדת משה וישראל יכולה לסיים את נישואיה באחת משתי דרכים – הראשונה היא במתן גט, השניה – במות הבעל חלילה. ללא הגט היא אינה יכולה להמשיך בחייה, לקיים חיי זוגיות, או להקים משפחה חדשה.
כשמדובר על מי ששומרת תורה ומצוות, נגזרים עליה חיים לא פשוטים, עם התמודדות כואבת ובלתי אפשרית. התמודדות משפחתית, חברתית, הלכתית, משפטית ובעיקר – נפשית.
הדרך לצאת מנישואין שלא על ידי מתן גט, היא כמעט בלתי אפשרית הלכתית. נדרשים גדולי תורה אמיצים כדי להתיר, ואפילו כשאלה מתגייסים – לא תמיד יימצא מוצא.
ההכרח לפתוח תיק גירושין בבית הדין הרבני בבקשה לסייע לאישה עגונה לסיים את מערכת נישואיה, כואב כפליים. לא רק שאיבדת את אהובך, את גם נדרשת לפתוח בהליך משפטי (כנגדו) כדי להיחלץ מנישואין שמתו יחד עם האסון שקרה לך.
מיד לאחר שהתחוור לנו פוטנציאל הפגיעה בדור הלוחמים, במשפחות הצעירות, הבנו שיש צורך אמיתי להפיץ אצל כל החיילים הנשואים את שטר הביטחון – "הרשאה לגט למניעת עגינות".
המסמך הזה הוא פתרון המניעה לצרה הגדולה הזאת. הוא תעודת הביטוח מפני עגינות. שטר הביטחון הוא למעשה הבעת רצון של הבעל לתת גט לאשתו במקרים ובתנאים מוגדרים. בשטר ההרשאה הבעל מייפה את כוחו של בית הדין הרבני לסדר גט לאשתו בשמו ומאפשר לבית הדין לסייע לאישה שבעלה נעדר או אינו כשיר לתת גט מסיבות רפואיות.
פניתי למספר פוסקי הלכה גדולים, שהסכימו שיש צורך להביא לכך שכל חייל נשוי המעוניין לבטח את אשתו, יחתום על ההרשאה למתן גט במקרי אסון, חס וחלילה. חלקם אף הציעו להציע זאת במסגרת הליך החיול, כפי שמשאירים טביעות אצבע או צילומי שיניים, לצורך זיהוי במקרה אסון. צה"ל העלה חשש שמורל החיילים ייפגע כתוצאה מהחתימה על השטר, אבל אנשי מילואים שחתמו על השטר סיפרו לנו שהמעשה דווקא יצר שקט נפשי מסוים. הידיעה שהם לא משאירים את בנות זוגם כלואות חלילה אם יקרה להם משהו, תרמה לתחושת האחריות כלפי הבית. בדיון בנושא בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, בראשות פנינה תמנו שטה, אמר ד', פסיכולוג באזרחות המשרת במילואים, כי מבחינתו מדובר באקט של מחויבות כלפי אשתו וכלפי הבית המשותף שלהם.
מוריה, אלמנתו של חגי בן ארי, לוחם שהיה פצוע קשה מאוד וסבל שנים מפגיעה קוגניטיבית העידה על הסבל והייאוש שחוותה מול מי שלא מסוגל להשיב לאהבתה ולממש את הנישואים רגשית או פיזית. במקרה שלה, בעלה לבסוף נפטר והיא לא נשארה עגונה עד היום.
כמי שמתעסקת במקרי עגינות מגוונים ושונים, בתוכם מקרי עגינות עקב אי-כשירות הלכתית למתן הגט, בשל תאונות או בשל מחלות תורשתיות ואירועים מוחיים, אני יודעת שאלה המקרים הקשים ביותר לפתרון. גם גדולי הדיינים ופוסקי ההלכה לא תמיד מוצאים מזור לצרה הכואבת הזו. למרות שלבם יוצא – עדיין ידיהם כבולות.
הם מחפשים כל קצה חוט בו ניתן לעשות שימוש הלכתי, ובעיקר מנסים לשער ולהוכיח מה היה רצון הבעל במצב כזה, ומחפשים איזושהי ראיה להוכחת רצונו. ראיה כזאת קשה מאוד למצוא, ולכן לצערנו, ברוב המקרים, האישה נותרת עגונה שנים רבות, עד למות הבעל.
צה"ל והרבנות הראשית צריכים להיות הראשונים לקחת אחריות על הסיכון הזה, למנוע אותו ולהנגיש לחיילים נשואים, דתיים ושאינם, את החתימה על מסמך הביטוח מפני עגינות. עד שהם יעשו את זה – נעשה את זה אנחנו, ניקח אחריות על עצמנו, על בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו ונעודד את כולם לחתום ולבטח את עצמם מפני אסון כזה.
חתימה על שטר הרשאה הוא מעשה של דאגה, מעשה של אחריות ואהבה. על השטר חותם הבעל בפני שני עדים כשרים (גברים בוגרים, שומרי תורה ומצוות, שאינם קרובי משפחה של החותם ולא אחד של השני). כדאי להפקיד את השטר אצל אדם קרוב.
אתמול נפתחה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע התערוכה "נשואות לעתיד" שמציגה 11 יצירות שנולדו כתוצאה ממפגש בין אמניות ונשים עגונות. כל אחת מהאמניות נחשפה לסיפור האישי של מי שהייתה או עדיין עגונה והעניקה לו פרשנות אמנותית במדיומים שונים: מיצג וידאו ארט, ציור, פיסול או רקמה. בתערוכה הוצב גם דוכן הסברה והחתמה על השטר. סטודנטים יכלו לגשת, לברר ואף לחתום במעמד שני עדים כהלכה.
התערוכה הנודדת שיזם ארגון מבוי סתום, בשיתוף ארגון קולך, הוצבה בעבר בתאטרון ירושלים ובכנסת ישראל. אולם זה הפעם הראשונה שמתלווה אליה דוכן כזה בשל המצב הטעון שאנחנו חיים בתוכו. כולנו מתפללות לימים שקטים אבל גם ימים כאלה כדאי לבטח. גם אהבה זקוקה לביטחון.
עו"ד שיר לביא היא עו"ד בארגון "מבוי סתום" המוביל את המאבק למען חופש לנשים עגונות
