לך-לך: המסע בו הולך אברהם הוא הפתח לברכה

שמה של פרשת לך־לך מהדהד לכל אורכה, כאשר שוב ושוב אנו פוגשים את אברהם בהליכתו.

הפרשה נפתחת בציווי המפורסם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". הליכה זו היא למעשה המשכה של יציאת אברם מאור כשדים, שהוזכרה בסוף פרשת נח, שמטרתה כבר אז הייתה ללכת לכנען: "וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן". כעת היא הופכת להליכה בציוויו של הקב"ה, ומתלווה אליה גם ההבטחה לברכה: "וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה".

בהמשך מתואר הביצוע של דבר ה', וגם כאן ההליכה מודגשת שוב:

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט.

…וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.

אברהם ממשיך ללכת גם בפסוקים הבאים – בתחילה עד אלון מורה, משם אל "מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל", ואחר כך "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה". כשאברהם ושרה חוזרים ממצרים הם ממשיכים בהליכתם: "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל". לאחר הפרידה מלוט והברכה המחודשת של הקב"ה, אברהם מצוּוה להמשיך וללכת: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה".

דווקא אז מנסה אברהם לשבת, "וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא", אך ישיבתו איננה נמשכת זמן רב:  מהר מאוד הוא נדרש לצאת למלחמה בארבעת המלכים, בעקבות נפילת אחיינו לוט בשבי.

טלטולי הדרך

ההליכות הללו נושאות כולן את המשמעות הרגילה של המילה – מסע ממקום למקום. משמעות נוספת להליכתו של אברהם אנו פוגשים בדברי ה' אליו, בהמשך הפרשה, מיד לאחר גירוש הגר. ה' נראה אל אברהם ומצווה אותו שוב בלשון של הליכה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ־ל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".

נראה שאין הכוונה כאן להליכה פיזית אלא לאורח חיים או לצורת התנהגות, אך השימוש בביטוי "התהלך" מהדהד את הציווי "לך לך" מתחילת הפרשה. ההשוואה מתחדדת לאור העובדה שהברכה להתרחבות וריבוי, שהתלוותה לציווי ההליכה בתחילת הפרשה ("לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ… וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ… וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה") חוזרת גם כאן: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי… וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד… אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם".

אם כן, את ההליכה, שהיא מוטיב מרכזי מאוד בסיפורם של אברהם ושרה, אנו פוגשים כאן בכפל פנים – כהליכה פיזית וכאורח חיים של התהלכות לפני ה'. הציווי על שתי ההליכות הללו נכרך בברכת ה' שתלווה את משפחת אברהם.

מה הקשר בין ההליכה והברכה?

במבט ראשון יש דווקא סתירה בין שני הממדים הללו. בפרשות בראשית ונח למדנו שהתנועה בעולם כרוכה בקללה. אדם הראשון מתקלל בגירוש מגן עדן, קין נענש בהיותו "נָע וָנָד בָּאָרֶץ", וסיפור מגדל בבל מסתיים בפיזור בעולם. ההליכה כרוכה בתלישות ובניתוק מן האדמה, שהם היפוך התמונה האידילית של גן העדן, תמונת האדם היושב במקומו, בזיקה וחיבור עמוקים לאדמה.

מעבר לראיית ההליכה כגלות וכביטוי לקללה, גם ברמה הפשוטה יש בחיי הניידות וההליכה ערעור של הבטחון ופגיעה ביציבות. בהקשר הספציפי של אברהם, המסע עלול דווקא להקשות על הברכה המובטחת – ברכת הפריון והגדלת השם. הליכה וחוסר יציבות מקשים על האדם להתברך ולהגדיל את שמו.  ברכת ה' יכולה אפוא להתפרש דווקא כתגובה לאתגר ולקושי של המסע.

ברוח זו מפרש רש"י, בשם המדרש:

לפי שהדרך גורמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת את הממון, וממעטת את השם – לכך הוזקק לשלש ברכות הללו שהבטיחוֹ על הבנים, ועל הממון, ועל השם.

המסע עלול לפגוע במימוש ייעודו של אברהם, ועל כן הוא זקוק לברכה שתבטיח את צמיחתו ופריונו, על אף המסע שנועד לו.

אל היעד

ואולם המדרש מציע גם נקודת מבט הפוכה, הרואה את המסע עצמו כפתח לברכה. לי גישה זו אברהם מתואר כצלחת בושם, שלטלטל ולנער אותה כדי שתפיק את ריחה:

למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של אפופילסימון מוקפת צמיד פתיל ומונחת בזוית, ולא היה ריחו נודף. כיון שהיתה מיטלטלת, היה ריחו נודף. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: טַלטל עצמך ממקום למקום, ושמך מתגדל בעולם (בראשית רבה לך־לך, לט).

תנועתו וטלטוליו של אברהם אינם ממשיכים את קללת הגלות, שהייתה נוכחת בסיפורי בראשית עד כאן. אף שהברכה כרוכה בדרך כלל ביציבות וקביעות, כאן דווקא ההליכה והתנועה הן המפתח לברכה. בניגוד למי שתלוי במקום וביציבות כדי להתברך, האיכויות והעוצמות של אברהם גנוזות בתוכו כבצלחת של בושם. ממילא הטלטול הופך לתהליך של עיבוד והפצה של האיכויות הללו ואיננו מאיים עליהן.

אך ייתכן הסבר נוסף להליכתו המבורכת של אברהם, ולפער בין סיפורו לסיפורם של קודמיו. בניגוד לניידות המקוללת בפרשות הפתיחה של ספר בראשית, הליכתו של אברהם היא הליכה שיש לה יעד ומטרה: "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". זו איננה הליכה של תלישות, אלא הליכה שהיא מסע מכוון, צעידה אל עבר הארץ המובטחת. הליכה כזו, שיש בה כוונה ותכלית, כרוכה ממילא גם במשמעות מוסרית ורוחנית: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". כאשר המסע הפיזי מלווה במסע רוחני מקביל, הדרך תהיה דרך של שפע וברכה.