בדיוק לפני חמש שנים, בנובמבר 2019, מונה יו"ר מפלגת הימין החדש נפתלי בנט לשר הביטחון בממשלת המעבר של נתניהו. אגב, אולי שכחתם, בנט החליף אז את נתניהו עצמו, שהחזיק בתיק הביטחון במשך שנה, מאז פרישת אביגדור ליברמן. בליכוד ובתקשורת נמתחה ביקורת על נתניהו, איך זה שהוא ממנה לשר ביטחון ראש סיעה של שלושה ח"כים בלבד. נתניהו השיב בנימת בוז (רק בשיחות סגורות), שתיק הביטחון פחות חשוב בממשלה. הוא, נתניהו, ממילא מכהן כשר הביטחון בפועל. כל החלטה ביטחונית חשובה באמת תצריך את הסכמתו.
לפי רוב הסימנים, זוהי גם המחשבה מאחורי החלפת יואב גלנט בישראל כ"ץ, לא בדיוק מועמד טבעי לתפקיד בשעת מלחמה. נתניהו חוזר לכהן בתור שר־ביטחון־על. זה היה נכון בתקופת ליברמן ובנט, פחות בתקופת גנץ וגלנט, אבל כמעט בלי ספק בעידן כ"ץ. תמימות דעים רבה צפויה בעתיד הנראה לעין בין לשכות ראש הממשלה ושר הביטחון. לטוב ולרע הן לא יהיו עוד לשכות מסוכסכות, קוטביות.
העיתוי הפוליטי של פיטורי שר הביטחון היה גאוני, יום הבחירות באמריקה, העילה המיידית מקוממת, אבל כשראש הממשלה ושר הביטחון מתקוטטים כל הזמן, מישהו צריך לפרוש
מיותר כמעט לציין: הדחת שר הביטחון היא מהלך הופך בטן גם בימי רגיעה, קל וחומר בימים שכאלה. אין צורך להיות איש אופוזיציה כדי לחשוד שההדחה נגועה במניעים זרים, ובראשם המניע השערורייתי בעניין גיוס החרדים. העיתוי היה גאוני, יום הבחירות באמריקה, העילה המיידית מקוממת. במקום לצרף את חתימתו לצווי הגיוס שגלנט נערך לשלוח לעוד אלפי משתמטים, נתניהו נחלץ לסייע להם. לכן גם אנשי ימין רבים התחלחלו כשבשורת הפיטורין פורסמה במוצאי יום שלישי. כאשר יתקיימו גם בארץ בחירות, לכל המאוחר בעוד שנתיים, הליכוד ושותפיו הקואליציוניים עתידים להיענש על כך. גלנט צדק לגמרי כשכינה את חוק הגיוס שהם לא נואשו מלקדם "חוק מפלה ומושחת". לעומת זאת הוא הסגיר טעות קשה בניווט כשהעיד על עצמו בנאומו הנרגש לאומה ש"כאשר חשיכה ערכית אופפת אותנו, אני נצמד למצפן".
אם המצפן של גלנט אכן הנחה אותו להתקוטט עם ראש ממשלתו במשך שנה וחצי, יש לשר היוצא בעיה עם השדה המגנטי שלו. הוא התברבר קשות כאשר הושיט סעד מבצעי לתנועת הסרבנים בתקופת הרפורמה המשפטית, וקרא דווקא לראש הממשלה להיכנע להם, ונהג באופן מופקר כשלאורך רוב חודשי המלחמה צייד ללא הרף את התקשורת בתחמושת נגד נתניהו. זה התחיל בפמפום הטענה על טרפוד המתקפה נגד חיזבאללה בשבוע הראשון של הקרבות, ונמשך בסוגיית החטופים, ציר פילדלפי, ההסדרה, ועדת החקירה והיחסים עם אמריקה. גלנט יצא תמיד צדיק, אתרוג תקשורתי מהודר, נתניהו רשע.
לכן כבר בשלב די מוקדם היה ברור שאחד משניהם יצטרך ללכת, ומטבע הדברים זה לא נתניהו. למרות חלקו הגדול של ראש הממשלה בכישלון האיום באוקטובר אשתקד, הוא עדיין ראש הממשלה, ואין כל רבב בלגיטימיות של המשך כהונתו למרות המחדל. כל עוד הכנסת או הבוחר לא הדיחו אותו, הוא הראש, לא רק האשם, וכל שאר השרים כפופים לו. כך נהוג בדמוקרטיה מתוקנת.
אבל אחרי הפיטורים ביום שלישי, התקשורת הממוסדת ניסתה שוב את כוחה בהטלת וטו על הליך דמוקרטי. יחד עם האופוזיציה היא חרחרה מיד ליל גלנט חדש: הפגנות ענק, חסימות, השבתות, מהומה כללית. המצלמה בערוץ הטלוויזיה המוביל התעכבה ממושכות, באהדה, על מפגין שהניף שלט "ביבי-שטן", ועל מתנחלי איילון. כמעט כל הפרשנים דיקלמו את המילה "טירוף", כאילו אין שמץ היגיון בהדחה המצערת, ובישרו על קץ הדמוקרטיה, במאמץ לשלהוב רוחות כללי.
אלא שבתוך שעה לא ארוכה התברר שאין ליל גלנט 2. ההמון לא נהר הפעם לכיכרות. אומנם רוב העם לא אוהב את הפיטורים של שר הביטחון, אבל גם לא את המאמץ האופוזיציוני המחודש להעביר את זירות ההכרעה הלאומיות מהקלפיות ומהכנסת לרחוב. לציבור הרחב נמאס מחוסמי הכבישים, מהסרבנים האוטומטיים, מההסתדרות ומהרטוריקה ההיסטרית באולפנים. אולי הוא זוכר שאחרי ככלות הכול גלנט אינו השר הראשון שמפוטר בישראל. המון שרים פוטרו, מי בצדק ומי בחטא. דוגמאות: בגין אילץ את אריאל שרון להתפטר אחרי סברה ושתילה, לפי דרישת השמאל אגב, שרון פיטר לצורכי ההתנתקות את ליברמן, את עוזי לנדאו ואת בני אלון, ושמעון פרס את יצחק מודעי. נתניהו עצמו פיטר בעבר כבר שני שרי ביטחון (יצחק מרדכי ובוגי) וכן שלל שרי מפתח אחרים. חבל שהוא פיטר השבוע עוד שר ביטחון, אך כאלה הם החיים הפוליטיים והכללים הדמוקרטיים. גם כאשר חשיכה ערכית אופפת אותנו, הדרך לפזר אותה ולהאיר את חיינו אינה מדורות באיילון.
