טקס הסיום בבה"ד 1, ביום חמישי שעבר, היה תמונת ניצחון: תוך כדי מלחמה קשה ובלתי נגמרת, בעיצומו של דיון ציבורי גועש על שחיקה והשתמטות, ערך צה"ל מפגן כוח מרשים של עתודת פיקוד רעננה. דרגות קצונה נענדו ל־535 צוערים קרביים. אלפי בני משפחות הריעו להם בגאווה, כאילו מדובר בטקס חלוקת תארים אקדמיים בקמפוס מרוחק ושאנן, לא בבסיס יציאה של מפקדים צעירים לחזיתות מדממות.
הטקס בבסיס המפורסם ליד מצפה־רמון נפתח בארבע אחר הצהריים בנגינה של תזמורת צה"ל, "נבנה ארצנו ארץ מולדת". בני המשפחות החלו להתקבץ לקראתו כבר בסביבות אחת, כדי לתפוס מקום טוב ביציע של רחבת המסדרים הענקית. גם הבידוק השב"כי הקפדני בכניסה, לרגל השתתפות ראש הממשלה באירוע, ודאי נלקח בחשבון הזמנים של חלוצי המתייצבים אליו. משמיים הגיח מסוקו של הרמטכ"ל. רב־אלוף הרצי הלוי בא לשוחח עם הצוערים (והצוערות) כשעתיים לפני שהם הופכים רשמית לסג"מים ושבים ליחידותיהם כמפקדי מחלקות.
שיחת הנפש בין המפקד הבכיר ביותר בצה"ל לפרחי הקצונה של קורס מספר 70 נערכה באודיטוריום של הבה"ד. כל הכיסאות נתפסו, אפילו המדרגות. לאורך שעה וחצי איש לא הציץ בטלפון, מפני שהמכשירים הושארו בפקודה במבואה. אפילו המכשיר שלי, האזרח הכמעט יחיד באירוע. בשורה הראשונה והשנייה ישבו מפקדי הקורס, ומול הבמה ממש – מפקד בית הספר אל"מ אליאב אלבז, והאלופים דוד זיני ותמיר ידעי. כולם נעמדו לשאגת "הקשב", שלא הזדמן לי לשמוע מאז השחרור משירות סדיר בעומק המאה שעברה. או־אז נכנס פנימה רב־אלוף הלוי, צעד במהירות אל הבמה, הניח את נשקו האישי על רצפתה, רכס לראשו ערכת מיקרופון נייד, ופצח ב"אספר סיפור, תגידו בהמשך מה אתם חושבים עליו".
ברשותכם, גם אני אספר סיפור, על ביקורי הקודם בבה"ד 1, בקיץ 2006. הגעתי לראיין את המפקד דאז, לימים אלוף במטכ"ל, ובפתח השיחה הערתי שבסגל הפיקוד בבית הספר לקצונה של צה"ל אין כנראה אחד שהשתתף במלחמה של ממש, רק באינתיפאדות או בהיתקלויות בלבנון. המפקד חייך חיוך רחב וענה בצדק ש"אנחנו שמחים על כך, אין לי שאיפה להתנסות במלחמה של ממש". חודש אחרי הריאיון פרצה מלחמת לבנון השנייה, שכזכור לא התאפיינה בביצועים מזהירים של זרוע היבשה ושל הקצונה הבכירה. במלחמה העכשווית, המוצלחת פי כמה למרות תנאי הפתיחה האיומים, אפילו הלוחמים הפשוטים צברו כבר ניסיון קרבי עצום. כשהרמטכ"ל סיים את הסיפור על אחת מהתנסויותיו כמפקד זוטר, הוא שאל את הקהל "כמה מכם לחמו בקרבות 7.10?". עשרות ידיים הורמו.
כמובן, כמעט כל הנוכחים השתתפו תוך כדי הקורס, בן שבעת החודשים, בלחימה בדרום או בצפון. חלקם נפצעו. קורס מספר 70 שבר שיא באורך תקופת ההתמחות המקצועית של משתתפיו. הרמטכ"ל הזמין אותם להציג לו שלוש שאלות פתיחה. איתמר ממטולה קם ושאל מהו כיוון ההתפתחות של צבא היבשה. אוהד ממחוז אחר בארץ ביקש לדעת מה צריך לתקן בעם ישראל. אלחנן מבית־אל התעניין ברשימת הציפיות של מפקדו העליון ממפקדי מחלקות.
לאורך רוב המפגש התאמץ הרמטכ"ל להשיב על השאלה האחרונה, או לנוסח משוכלל יותר שלה שהוצג בהמשך – מה בעצם ההבדל בין מ"מ בינוני למ"מ מצוין? הוא הרי לא בא להעניק לצוערים סקירת עומק אסטרטגית, הם צעירים קצת בשביל זה, אלא להנחיל להם עקרונות מנהיגות לקראת צאתם לחזית. לשעה קלה תפקד רמטכ"ל צה"ל כפדגוג בכיר בבית הספר לקצונה, יועץ עתיר־ניסיון לענייני מלחמה שהוא עצמו מפקד עליה ברציפות זה למעלה משנה, וכידוע משמש גם כמושא ביקורת ציבורית ופוליטית על נסיבות פריצתה בהפתעה גמורה, מהממת.
שעה קלה לפני סיום קורס הקצינים בבה"ד 1, הרמטכ"ל הרצי הלוי העניק להם צרור עצות לדרך וענה על שאלות
"השאלה היא לא כמה אתה טועה, כי כל אחד טועה, אלא מה אתה לומד מהטעות", הוא אמר כבר בהתחלה, מסגיר בין השאר מצוקה אישית, והמליץ לצוערים להשתמש הרבה בראש. "אני זוכר, בחזרה ממבצעים, לא משנה כמה הלכת ומה סחבת, הראש היה האיבר הכי עייף בגוף, מרוב מחשבות מה אני עושה אם יירו בי עכשיו מהבית הזה או הזה, כמו שמאיר הר־ציון המליץ לנו פעם. כאשר אפגוש אתכם בשטח – גם בתום פעולה מוצלחת – תמיד אשאל מה חשבתם ומה שקלתם. אבל תזכרו תמיד: גם האויב לומד מטעויות.
"בשיחות עם מפקדים, יש מקומות שאני לא שומע מהם – וזה מטריד אותי – מה יכולתי לעשות טוב יותר. אני, כרמטכ"ל, משקיע בכך מחשבה רבה מאז המלחמה. היא קורעת אותי. אתם חייבים לנתח עם החיילים שלכם אם היינו טובים או לא. מי שמעיד על עצמו יותר משלוש־ארבע פעמים ש'היינו מעולים', נמצא כנראה בבעיה".
"הסמכות נבנית בזכות מקצועיות", אמר עוד החייל מספר אחת, ודיבר על תאונה מבצעית שבה נפצעו לאחרונה לוחמים מרסיסי רימון שהשליך אחד מחבריהם, לאחר שהרימון פגע בסורגי חלון ונהדף בחזרה אליהם: "אני, אחרי ארבעים שנה מאז זריקת הרימון הראשון שלי, עדיין זוכר מה צריך לבדוק לפני שמשליכים אותו, ככה עם היד, כדי למנוע תקלה כזאת. אם תעשו שיעור טוב, החיילים שלכם יזכרו תמיד את הכללים, כמו שאני זוכר אותם בזכות המפקד הטוב שהיה לי אז. הם יזכרו גם כיצד התנהגתם תחת אש. אני יודע, זה לא קל לצאת מהנמ"ר המוגן והבטוח כשיורים עליך, כמו שמאוד קשה לקפוץ בלילה מסירת קומנדו למים הקרים בים, אבל זה המבחן של המפקד".
הוא הציע לצוערים לקטוע אותו בשאלות במידת הצורך, ובינתיים שאל אותם מה חשוב יותר, המשימה או האנשים. רוב הידיים באולם הורמו בעד המשימה. הלוי חייך בסיפוק, כמו שרמטכ"לים אמורים להגיב על גילויי נחישות מבצעית של פקודיהם, אבל מיד הודה שזו שאלה מכשילה, "כמו לשאול ילד אם הוא אוהב יותר את אבא או את אמא". כאשר היה מ"מ או מ"פ בעצמו אומנם חשב כמותם שהמשימה חשובה יותר, אולם במשך הזמן למד שהתשובה הנכונה היא גם וגם: "אם לא תקשיבו הרבה לאנשים, תתקשו לעמוד במשימות. הם צריכים לדעת שהם חשובים לכם, ואז יעשו למענכם הכול. ובכלל, מי שתהיו איתו ברגע שקשה לו, בגלל סיבה כזאת או אחרת, יתייצב עבורכם במשימה הכי קשה שלכם".
מה עושים עם השחיקה, תהה אחד הצוערים. הרמטכ"ל השיב ש"חשוב לעבוד על הרוח, להסביר לאנשים לשם מה נלחמים. חמש דקות של שיחה לפני היציאה למשימה עושה את כל ההבדל. כשאפשר, צריך לדבר גם על מורשת הקרב ולחנך לערכים. מעבר לכך, הלוחמים מעריכים מקצועיות וקור רוח. אם תצרחו בעת היתקלות, הלוחמים יבינו מיד שאתם בבעיה. חצי חיוך ברגעים קשים תורם המון. אם החייל רואה שאתה בטוח, גם הוא בטוח".
צוער עם כיפה גדולה, אולי עופר וינטר עתידי, הציג שאלה קשה: "האם יש לנו במלחמה מטרות גדולות יותר מאשר החזרת המצב לקדמותו? אולי גם החזקת שטח?". מן הסתם הוא התכוון לרצועת עזה. הרמטכ"ל ענה בקיצור ש"יהיה מרחב שאף אחד לא ייכנס אליו (פרימטר בלע"ז), ומעבר לכך הדרג המדיני יחליט. אנחנו נילחם בעזה עוד הרבה מאוד, הסיום לא קרוב".
אחר כך הזכיר את הזמן שפועל לרעתנו בסוגיית החטופים, מצד אחד, ומנגד את החשיבות העצומה של התמרון הקרקעי: "המלחמה הזו מוכיחה בצורה מאוד ברורה – איפה שאתה לא הולך ברגל, אתה לא מגיע להישג שלם. את עייתא א־שעב, למשל, הכרתי טוב במשך שנים מהמודיעין עליה. יצא לי בעבר גם להיות במנהרות בקוריאה. ועדיין הופתעתי ממה שראיתי בלבנון במו עיניי. זה ההבדל הגדול בין ידיעה למודעות. תקלות גדולות מאוד יכולות להתרחש בין ידיעה למודעות. לא מספיק שאתה יודע, רק כשאתה חושב, מעמיק ומפנים תוכל להתמודד עם הבעיה". שני המשפטים האחרונים מזקקים כנראה את הטרגדיה של תחילת המלחמה: לצבא הייתה ידיעה, לא הייתה מודעות.
אגב בעיות, הוא דיבר על "העניין הפחות נעים" של פרשת שדה תימן. בשבוע הראשון של המלחמה, כך גילה, נכח בחקירה של מחבל נוח'בה, מאחורי גבו, והתמלא רגשי נקם, אבל הקפיד שלא להתמסר להם. ברוח זו ניתנה גם הנחייתו הצלולה לצוערים שייקלעו לגזרת יו"ש. הוא ביקש שלא יעלימו עין מפעולות אלימות של יהודים ביו"ש נגד ערבים, "גם אם מדובר באחיך ממש". משם עבר לנושא לא נעים נוסף: "תגידו בכנות, מה אתם חושבים בנושא פאץ' דגל המשיח?"
צוער גלוי ראש – אגב, נציג הרוב הדומם באולם – חיווה דעתו שהרמטכ"ל נהג נכונה כשהסיר לאחרונה את סמל המשיח מהמדים של לוחם גולני בדרום לבנון, והמיט עליו חמת זעם ימנית ברשתות החברתיות ובאולפן ערוץ 14. אבל אחר כך קמו שני צוערים דתיים וחיוו באומץ דעה הפוכה. הם אמרו ש"הסמל מחזק את הרוח של הלוחמים, אז למה להוריד?". הרמטכ"ל הסביר שהוא לא נגד הרוח, הוא "רק נגד שחיילים ישימו דברים לא צבאיים על המדים. אם אתם נתקלים בדבר כזה, תורידו ותסבירו. חשוב להסביר. כל מי שהורדנו לו, הסברנו. הורדתי מחיילים גם סיכות חטופים, כי צריך לשמור את כולם באחידות למען המשימה".
לקראת סיום, אחרי שדיבר גם על איראן ("חצינו איזה רוביקון במלחמה מולה"), על אמריקה ("חשוב לנו גיבוי של מעצמה גדולה") ועל תחקירי המחדל ("זה נעצר קצת בגלל לבנון, כשנשלים נקבל החלטות לגבי אנשים"), הוא שאל אם יש חרדי בקהל. אחד הצוערים, חובש כיפה שחורה, הרים יד. הרמטכ"ל שאל אותו רטורית אם הוא מצטער שהתגייס. "אם הייתי מצטער לא הייתי כאן", הגיב הצוער החרדי. "תשובה יפה", צחק הרמטכ"ל. שוב נשמעה צעקת הקשב, וכולם החלו לצאת לרחבת המסדרים, לקראת הטקס וחשיפת הדרגות. רב־אלוף הלוי הצביע על אחד החדרים בקומה השנייה במתחם הבטון, וסיפר בטון נוסטלגי לחבורת צוערי יהל"ם סביבו, שזה היה החדר שלו ב־1987. הם שתקו. לא בטוח שאירועי 7.10 וכל מה שקרה או נאמר מאז עושים להם חשק להיות פעם רמטכ"לים. בשלב זה של החיים, מספיק להם להיות מ"מ מצוין.
