כשהליברלים הקלאסיים חשבו על המדינה – למשל אבי תורת השוק החופשי, ההוגה המבריק אדם סמית', בספרו הקלאסי "עושר העמים" מ־1776 – הם ביקשו שהיא תמלא שלושה תפקידים מרכזיים: "הגנת הארץ", שמשמעותה "הגנת החברה מפני אלימות ופלישה של חברות אחרות"; "ניהול הצדק", כלומר, "הגנת כל בן חברה מפני אי־צדק או דיכוי מצד כל בן חברה אחר"; ו"תחזוקת מפעלים ציבוריים מסוימים", כלומר, תשתיות ומוסדות לאומיים שמועילים לחברה, אבל בבעלות פרטית אינם רווחיים מספיק.
הכלכלה הלאומית, הסביר סמית', תשגשג בעיקר כאשר המדינה תאפשר לאנשים ליזום, לסחור ולנהל את חייהם באופן חופשי, ותימנע מלתעדף ולסבסד את בחירותיהם. את גישתו כינה "שיטה של חירות טבעית", ובחזונו "כל אדם, כל עוד הוא לא מפר את חוקי הצדק, נותר חופשי לקדם את האינטרס שלו בדרכו, ולהביא את התושייה וההון שלו לתחרות עם אלו של אדם אחר".
יורשה לי עוד ציטוט מהמשך דבריו של סמית', גם אם איננו מהותי להמשך המאמר הנוכחי, משום שמדובר בחלק שלמיטב ידיעתי לא תורגם לעברית, והוא יפה, עמוק ואמיתי מכדי לפסוח עליו. מעבר לשלושת תפקידי השלטון, כתב ההוגה הסקוטי, "הריבון משוחרר כליל מן החובה שכדי לקיימה הוא חייב תמיד לאמץ אינספור אשליות, ושלביצועה הראוי אין מידה של תבונה וידע אנושיים שיכולים אי פעם להספיק – החובה של פיקוח־על על העשייה של אנשים פרטיים, ושל הכוונתה למעשים המתאימים ביותר לאינטרס של החברה".
זוהי ההשקפה הבסיסית של הליברליזם הקלאסי. ואולם המדינות המודרניות התרחקו יותר ויותר מן האידיאל הצנוע והביקורתי הזה, ואימצו אידיאולוגיה מרחיבה, שבה המדינה לוקחת על עצמה עוד ועוד תפקידים כמו חינוך, בריאות, רווחה, ועוד. אבל גם אז, צריך להיות ברור לכול – בוודאי בזמן משבר – שהביטחון הלאומי והאישי, והשגשוג הכלכלי, חייבים תמיד לקדום בסדר העדיפויות הממשלתי.
השבוע ניצחו הרפובליקנים בבחירות בארה"ב, ואצלנו מונו שרי ביטחון וחוץ חדשים. בהצלחה לכולם, אבל דווקא על רקע זה צריך לומר אמת לאומית קשה: בכל הקשור לביטחון, כלכלה ומשפט – הפונקציות העקרוניות, הראשיות והקיומיות של המדינה, שלשמן אנו בוחרים נציגים – ממשלת ישראל מחוללת מגמות שליליות ומסוכנות.
נפתח בביטחון. נניח שאנו מנצחים בעזה ובלבנון, כפי שמערכת הביטחון רוצה שנאמין. הבעיה נותרת בכך שההנהגה הביטחונית, בחוסר מקצועיות משווע, הביאה את הציבור המשרת לשחיקה עצומה. הסדיר מותש, ואפשר להבין אותו. הוא נלחם יותר משנה ברציפות, וחווה מספר גבוה של הרוגים ופצועים. כשירותן של יחידות נפגעה, אך הן ממשיכות להילחם. גם ההכשרות נפגעו. הלוחמים נמצאים ברמת מתח גבוהה במשך תקופות ארוכות מאוד, ובקושי נחים ומתרעננים.
אין צורך להכביר מילים על המילואימניקים שעושים סבבים חוזרים של חודשים ארוכים, שלא היו כמותם עשרות שנים, בלחימה מסוכנת. מערכת הביטחון איננה מתייחסת אליהם כאל בעלי משפחות, עסקים, לימודים וכו', אלא כאילו הם סדירים, כלי משחק שמזיזים על לוח.
הדרג המדיני והצבאי שוחק, בגלל אסטרטגיה לא מושכלת – שהיא מצד אחד אינטנסיבית ומצד שני חסרת הכרעה – את המשאב האנושי העיקרי שלנו: הלוחמים. התוצאות מתחילות להגיע, והן קשות. כבר עכשיו, בזמן המלחמה, כשברור שנדרשת הרחבה ניכרת של צבא היבשה, יש ירידה באחוזי הגיוס. במילואים האחרונים, לסבב הנוכחי בלבנון, עשרות אחוזים כבר לא יכלו להגיע. בשקט, בשטח, יש רמזים לצרה גדולה נוספת: לוחמים שלא מוכנים להאריך את השירות, וקצינים שלא מעוניינים להישאר בקבע.
זהו מחיר התשישות, ואסור לעזוב את הנושא הזה בלי להגיד עוד משהו: כמעט כל לוחם מגיע עם מעטפת אנושית. הסדירים עם הורים, אחים ואחיות; הקבע והמילואים עם נשים וילדים. גם השחיקה במעטפת הזו עצומה, נפשית ופיזית; וכשמדובר במספרים גדולים, גם לה יהיה מחיר חברתי ולאומי.
בכלכלה המצב לא יותר טוב. גם את המבחן הזה הממשלה לא עוברת. היא ניצבת מול שעה היסטורית גורלית, עם הוצאות ביטחוניות עצומות, אבל מבחינתה כאילו כלום: ממשיכים בפוליטיקה של שגרה, מגדילים את החוב הלאומי, מקצצים מנועי צמיחה, וממשיכים להיטיב בתקציבים וחקיקה למען מקורבים. הממשלה ממשיכה לשרת מגזרים עם תרומה נמוכה עד שלילית, ולא מהססת להגדיל את החוב ולהעלות מיסים כדי לפצות על המאזן השלילי שהיא מייצרת.
החשש הגדול הוא שדווקא יציבות הממשלה הנוכחית, לצד ניצחון טראמפ, ינסכו בממשלה ביטחון כוזב שביכולתה למתוח עוד את הציבור
כתוצאה מכך הכלכלה מדדה היום על כרעי תרנגולת – "כמעט נס", קרא לה שר האוצר – והגזרות החדשות שיושתו על המשק יחנקו עוד יותר את הציבור שכבר נושא בעול הכלכלי, ואת ילדיו, שהחוב הציבורי גדל על חשבונם. הממשלה רוצה לקחת עוד מהישראלי העובד, השכיר, היזם העצמאי ובעל החברה הקטנה, שחלקו שורד בקושי מול יוקר מחיה מאמיר. גם זה משחק באש.
הנקודה האחרונה נוגעת לבקשת הצדק ולזכויות האזרח, שמבחינה מוסדית שייכות למערכות האכיפה והמשפט בישראל, שלמעט השפיטה, אמורות להיות תחת אחריות הממשלה. הממשלה יצאה למאבק בניסיון לצמצם את נזקי האימפריאליזם המשפטי, אך בפועל הובסה מול "אליטה מתגוננת". ישראל רחוקה היום מההגדרות המקובלות של דמוקרטיה. בית המשפט איננו דואג לצדק, אלא מטה משפט ומגדיל את הכוח והשררה שלו ושל שלוחיו. האזרח הישראלי עומד חסר אונים מול בירוקרטיה דורסנית, מערכות אכיפה בררניות וממשלה חלשה, שנכנעת לעול האוליגרכיה של פקידי שירות המדינה.
הממשלה, אם כן, נכשלת בתפקידיה המרכזיים, אך במקום לתקן את עצמה, מתישה את הציבור בדרישה שיגייס עוד ממשאביו המידלדלים כדי לפצות על מחדליה. הציבור הישראלי התורם, הנלחם והעובד, מתקרב, בכל יום עוד קצת, לקצה גבול יכולתו. חלק ניכר ממנו הצביע לה, אבל ממשלת ה"ימין על מלא" לוקחת אותו כמובן מאליו וסוחטת אותו כלימון.
אדוארד לוטוואק, האסטרטג היהודי־אמריקני, כתב על הפרדוקס האסטרטגי שבו ניצחון במלחמה מוביל ל"מתיחת־יתר", שמכלה את משאבי המנצח והופכת ניצחון לתבוסה. החשש הגדול הוא שדווקא יציבות הממשלה הנוכחית, לצד ניצחון טראמפ, ינסכו בממשלה ביטחון שביכולתה למתוח עוד את הציבור. זו תהיה אשליה של פוליטיקה מנותקת, שתתנפץ במחיר לאומי כואב.
