הסדר החדש של נתניהו הוא כמעט איפוס של הקדנציה: עם טראמפ, בלי גלנט, רק היועמ"שית ניצבת בינו ובין הניצחון המוחלט על כל מי שסימן בשנה האחרונה כגורם מפריע. ביממה אחת נפטר ראש הממשלה משתי משקולות. זו הזדמנות אבל גם אתגר; תכף לא יישאר את מי להאשים אם וכאשר הדברים לא יתגלגלו כמצופה.
אולי רק את גלי בהרב־מיארה. היא עשתה לא מעט טעויות, אבל היא עדיין הפרשן המוסמך של החוק ומקבלת ההחלטות העליונה בנוגע לתביעה נגד ראש הממשלה. לכן, למרות הדרבון של חלק מהשרים, מבחינה משפטית יהיה קשה לפטר אותה. גם את ראש השב"כ יהיה קשה להזיז בגלל החקירה שמנהל הארגון מול גורמים בקרבת ראש הממשלה. נותר הרמטכ"ל. נתניהו מיהר להתקשר לראשי הארגונים והכחיש בזעם את הכוונות לחילופי כל ראשי המערכת, אבל ראשוני המתדרכים על כך, בחגיגיות לא מוסתרת, היו מהמעגל הקרוב ביותר אליו. זה נראה כמו מהלך שנחשף מוקדם מדי.
לפעמים צריך לפטר שר ביטחון, אבל שאלת המניע היא מהותית. התיעוב ההדדי בין נתניהו וגלנט, שנמשך עד מימי הרפורמה המשפטית, מחדד את השאלה למה דווקא עכשיו? בניגוד לדשדוש של ראשית המערכה, החודשיים האחרונים של נתניהו וגלנט יחד, הביאו רצף הישגים מרשים שלשניהם מניות יסוד בו.
את תוצאות פיטורי גלנט צריך לבחון לא רק ברחובות בליל הפיטורין, אלא בהשפעה ארוכת הטווח, השקטה, על מערך המילואים במחנה המשרת
אלו לא פיטורין בגלל מחלוקת על היום שאחרי בעזה, שנחשפה בחריפות בחודש שעבר, גם לא בגלל השמעת עמדה ביקורתית על עיכוב עסקת חטופים, אלא התלכדות הזירות בין לחץ פוליטי של החרדים, לחץ פנימי מהחקירות, והיסח הדעת בוושינגטון. יום אחרי ששיגר אלפי צווים לחרדים, ויום לפני ההצבעה על חוק המעונות שלא הושג לו רוב בקואליציה, נתניהו חש את ההתפוררות הפוליטית, והחליט לסלק את מי שנחשב בעיניו כגורם לא עביר בדרך למילוי דרישות החרדים. בעת מלחמה סולק שר הביטחון שהתעקש להרחיב את מעגל השותפים בה. האתגר הראשון של ישראל כץ כבר תקוע בבירוקרטיה של הדואר: 7,000 צווי גיוס שהוצאו בהחלטת הרמטכ"ל וראש אכ"א ובאישור שר הביטחון, אבל טרם שוגרו אל הנמענים. האם כץ ימנע מהם לנחות בתיבות הדואר של המלש"בים בבני־ברק?
שיקום ההרתעה
העמידה העיקשת של סער בראשית השבוע נגד חוק המעונות נחשפה כצעד פוליטי אפקטיבי. סער נימק זאת בשיקולים ערכיים נגד תמיכה במה שיכול להתפרש כעידוד השתמטות. המסר נקלט, ותוך יממה הוא קיבל את מבוקשו. כמעט. סער כיוון לביטחון, והוא כנראה מתאים לתפקיד הזה יותר מישראל כץ, אבל בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה עדייו לא סומכים עליו. הם העדיפו את כץ אסיר התודה במשרד הרגיש. סער קיבל את החוץ. הוא אכן יעמוד במילתו ולא יתמוך בחוק מימון השתמטות, אלא כנראה בחוק השתמטות עצמו. הנימוק יהיה שזה חוק "של מערכת הביטחון", שהרי שר הביטחון החדש יהיה חתום עליו.
מבחינת נתניהו הרווח הוא לא רק ארבע האצבעות של הימין הממלכתי, אלא שיקום ההרתעה. אחרי שח״כים מהליכוד התמרדו ומנעו את ההצבעה על חוק המעונות, נתניהו ניסה לבסס מחדש את שליטתו בממשלה באמצעות פיטורי גלנט. גם הסנקציות שהוטלו על ח"כ דן אילוז ועל יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין, כענישה על סירובם לתמוך בחוק מימון המעונות לילדי אברכים המשתמטים מגיוס, הן ניסיון מאוחר להשליט משמעת. ועדיין, קואליציית ה־67, בהנחה שגלנט יתנהל מעתה על פי צו מצפונו בלבד ללא משמעת קואליציונית, ניצבת בפני אתגר חוק הפטור מגיוס. הבעיות היסודיות לא נפתרו. גם אחרי חילופי הגברי במשרד הביטחון – מינימום הגיוס והסנקציות הדרושות מבחינה משפטית, שהיה גם המינימום של רבים באגף האידיאולוגי בליכוד, לא פוגש את המקסימום שהחרדים מוכנים לתת.
מחאה שקטה
הציונות הדתית (לא המפלגה) היא "המדינות המתנדנדות" של ישראל. רבים בה תומכים בממשלה, לכתחילה או בדיעבד, אך נגעלים מחוק ההשתמטות. אותו אגף מושמץ של ימין ממלכתי, מתון, רך או לא־ביביסטי, הוא שעשוי לחולל את ההבדל בין מחנות פוליטיים מקוטבים ונעולים. בליל גלנט ההוא הם יצאו. הפעם רבים הסתפקו בפוסטים ברשתות החברתיות. גם בהם, ההסתייגות לא הייתה מעצם הפיטורין כמו מהעיתוי והמניע.
בכלל, ליל גלנט הזה לא דמה לקודמו. כדרכן של מלחמות, מתכוננים לזו שהייתה במקום לזו שתהיה. והתנאים הרי השתנו. ההסתדרות, שהשביתה אז את המשק, רוסנה בינתיים בידי בית המשפט שאסר על השבתות פוליטיות. גם האמריקנים, שלחצו אז לבטל את הפיטורין, היו עסוקים כעת בעניינים דחופים משלהם.
אבל בעיקר, בתווך היה שבעה באוקטובר. באופן מובהק, מאז תחילת המלחמה הרבה פחות אנשים חשים בנוח להפגין. הרפורמה המשפטית הוציאה רבים יותר לרחובות מאשר המחאה על החטופים למשל. יש לכך הסברים רבים, בהם שירות מילואים וחשש ביטחוני, אבל כנראה גם אינסטינקט ציבורי־ממלכתי שלא מפגינים תחת אש.
לכן את תוצאות פיטורי גלנט צריך לבחון לא רק ברחובות בליל הפיטורין, אלא בהשפעה ארוכת הטווח, השקטה, על מערך המילואים במחנה המשרת. אין ספק שבקרב לוחמינו יש כאלה ששמחים בפיטורי השר, אבל לצידם גם רבים אחרים מודאגים. בעיקר כאלה שלא הצביעו לקואליציה או לגלנט, אבל הפגינו עבורו עוד בימי הרפורמה, ומאז ראו בו מי שמייצג אותם שם. יד נוספת על ההגה, איפכא מסתברא, משקל־נגד לבן־גביר ולנתניהו עצמו. גילויי אי־התנדבות או סרבנות היו כבר אז, ובטח כעת, בלתי מתקבלים על הדעת. גם אם לא הודו בכך, רבים מאלו שהובילו אותם אז, הפנימו את הטעות גם אם לא היו אמיצים להודות בה בפומבי. אבל שחיקה נוספת של האמון היא מסוכנת, ועלולה להוביל לנשירה שקטה מתוך ייאוש ותסכול מהנצחת הנטל.
האמון בין ראש הממשלה לשר הביטחון שלו חשוב מאוד, אבל חשוב עוד יותר האמון בין הציבור, שחלקו לוחם בחזית, לממשלתו. האמון הזה, גם לפי הסקרים המחמיאים ביותר לקואליציה, עדיין לא חוּדש.
