בשבוע שעבר, טען כאן שלום ירושלמי שאין טעם להילחם "עד טיפת דמנו האחרונה" בעזה, הוא כמובן צודק. אבל הוא גם החמיץ לחלוטין את הצורך להילחם עד טיפת דמם האחרונה של חמאס ושותפיו. כי הוא טועה לחלוטין בטענה שאי אפשר.
השקפת העולם הגלותית־חרדתית הזו נפוצה גם במטכ"ל שבטוח שאי אפשר להחזיק בשטח שמאיים עלינו או להיות הריבון בו, ומתקשה עם המושג "ניצחון".
זה לא מורכב: מנצחים במלחמה כשהאויב נכנע או מת. צבא אמור לאפשר ניצחון וריבונות. הגנרלים היחידים בעולם שזועקים "הסדר" ומבקשים להפסיק את המלחמה לפני שניצחו בה הם הישראלים. היתר מבינים שתפקידם הוא להשמיד את האויב. הם לא קוראים למי ששוחט ילדים "יריב" ולא חושבים עליו כעל בן שיח ביום שאחרי.
אותם גנרלים ישראלים שלא רוצים ריבונות מפחדים מהניצחון. הם מסכנים את חיי החיילים שלנו בטקטיקות שנועדו להגן על האויב במקום להחדיר בו אימת מוות. אסטרטגיית ה"פשיטה ללא כיבוש" כופה מציאות שבה "אי אפשר" לנצח.
אבל באמת, אפשר. גרמניה הנאצית הייתה איום גדול פי כמה מחמאס. היא כבר לא קיימת. רעיונותיה המעוותים השתמרו רק במקומות שבהם ישראל אפשרה להם לשגשג בעשורים של פייסנות מול רצחנות אסלאמיסטית.
מלחמה נגמרת כשמנצחים בה. זה לא שלב שאפשר לדלג עליו, ולא משנה כמה ננסה לשכנע את עצמנו שהמלחמה היא בעצם "שלום".
ירושלמי רוצה מלחמה "קצרה ותכליתית" כמו המלחמות הקודמות שלנו. אלא שהן היו מבצעים מוצלחים. אחרי הסכם אוסלו התחלנו באמת לקרוא להן "מבצעים", כי "מלחמה" לא התאימה לקמפיין תודעת "השלום". ההתכחשות הזו לאיום שכנעה את האויב שאנחנו לא מתכוונים לעמוד על זכותנו לחיים, ותכיפות המבצעים גברה. הם נעשו קצרים ותכליתיים יותר ואפקטיביים פחות ופחות.
בחסות מלחמת התודעה של חסידי אוסלו, הצבא שלנו הפקיר את משמרתו. החיילים, שאומנו וחומשו כדי למנוע אלימות וטרור, נעטפו בצמר גפן. אלה הילדים שלנו, מי שולח "ילדים" לקרב?
מספר ההרוגים האזרחים באינתיפאדה השנייה, שכלל פעוטות בלי הכשרה צבאית, היה כפול מנפגעי כוחות הביטחון. "קורבנות שלום" קראו להם. טלי חטואל ובנותיה נרצחו בדרך הביתה – גירשנו את השכנים שלהן מגוש קטיף. משפחת פוגל נשחטה בשנתה, הרחבנו את פעילות המחלקה היהודית בשב"כ. טילי חמאס הגיעו לאשדוד – בנינו מיגוניות. חיזבאללה הילך אימים על הצפון – המצאנו את כיפת ברזל.
"הסכמי השלום" עם מצרים וירדן קנו לנו קצת יותר זמן אבל הטנקים המצריים בסיני והגדוד החדש שצה"ל מקים בימים אלה להגנה על גבולנו עם ירדן – אמורים לשקף לכל חסידי מדיניות הגנת השטעטל, שאלו היו הסכמי שביתת נשק מוגבלים.
גרמניה הייתה תחת כיבוש כמעט עשור אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל האמריקנים נשארו בה עד עצם היום הזה, ולחיילים המוצבים שם בכ־40 מתקנים ובסיסים צבאיים לא נשקפת סכנה. ארה"ב ניצחה את האיום הנאצי, הקימה את נאט"ו ונשארה באירופה כדי לוודא שהוא נשאר מנוצח. השלום הזה, האמיתי, לא מתרופף כבר 79 שנים (אך כשהאמריקנים איבדו עניין בתפקיד "השוטר העולמי" הם הותירו את אירופה חשופה לאיומים).
יש גנרלים שמפחדים מהניצחון. הם נוקטים טקטיקות שמגינות על האויב ומייצרות מציאות של "אי אפשר" לנצח. אבל באמת – אפשר
בשונה ממה שאנשי אוסלו והשטעטל מתאמצים לשכנע אותנו, הפסקת לחימה שרירותית לא מקדמת שלום, היא מנציחה את המלחמה. "הסדרה" מול ארגוני טרור רק מחזקת את נחישותם לתקוף.
מי שמייחל לשוב לחיים שהיו לנו עד 6 באוקטובר, חייב לזכור שהם הובילו ל־7 באותו החודש. כמו בגלות, תודעת השטעטל המסתגרת, ההתמסרות לתלות במעצמה וההימנעות מאחריות אזורית, הובילו לטבח. מלחמת הקיום שלנו נמשכת כבר 76 שנים כי אנחנו מסרבים לנצח בה. לא מספיק להקים מדינה. צריך לשמר את הריבונות שלה, בכוח הזרוע והאמונה בצדקת הדרך.
אנחנו יכולים וחייבים להכריע את האויב ולחסלו. "אויבי השלום" הם מי שמסרבים להכיר בכך. אנחנו נחיה על חרבנו כל עוד נתעקש להנציח את השקר שאי אפשר לנצח. זה קשה אך לא בלתי אפשרי. המחיר גבוה, אך מחיר ההימנעות – כבד פי כמה.
מלחמת התקומה איננה מבצע ואסור להפסיק אותה ב"הסדרה" גלותית ובחזרה למיקור חוץ של ביטחון. חללי מערכות ישראל נפלו כדי להבטיח את חירותנו בארץ ישראל ויש לנו חוב מוסרי כלפיהם.
