בבוקר שאחרי הבחירות לנשיאות ארה"ב התעוררה מדינת ישראל למטח רקטות וטילים מלבנון. הפרשנות המיידית הייתה שהמטח נועד לציין את יום ה"ארבעין" לחיסולו של חסן נסראללה, שבו על פי האסלאם עורכים אזכרה ראשונה לבר־מינן. אבל מסתבר שלא רק. בבוקר הזה התעוררו בביירות ובטהרן גם לעידן חדש שבו הנשיא הבא בבית הלבן הוא דונלד טראמפ. לא בדיוק מה שייחלו לו. ובחיזבאללה לא היססו לתת לכך ביטוי. מרחב הירי ביום רביעי בבוקר נע בין רמת טראמפ בגולן ובין נתב"ג. נראה שהבחירה הזו לא הייתה מקרית.
חזרתו של דונלד טראמפ לקדנציה שנייה בבית הלבן מסמנת שינוי גורף במדיניות החוץ האמריקנית. היא מתרחשת בתקופה קריטית, על רקע מתח עז בין הרצון להתמקד בנושאים אמריקניים פנימיים כמו הכלכלה, ההגירה, הפשיעה והגבול הפרוץ עם מקסיקו, ובין משברים בינלאומיים המאיימים על הארכיטקטורה העולמית ובהם המלחמה באוקראינה, עלייתו של ציר הכאוס, משבר הגרעין, המלחמה בעזה ובלבנון, האיום הרוסי על עצמאות מולדובה וגיאורגיה. זוהי רשימה חלקית, בלי למנות מגה־אירועים מתמשכים ובראשם משבר האקלים והתחרות על ההגמוניה העולמית בין סין לארה"ב.
למרות ההבדלים העקרוניים בין מדיניות החוץ של ביידן ובין כל מה שמסמל עידן טראמפ 2.0, קיימת תמימות דעים בין הממשל היוצא והממשל הנכנס בנוגע לצורך לסיים כאן ועכשיו את המלחמה בין ישראל ובין חמאס וחיזבאללה. הדבר מציב לממשלת ישראל אתגר רציני מאוד כבר בתקופת המעבר בת החודשיים, שמתחילה כעת. בחודשיים הללו ינסה ביידן, אריה משוחרר מאילוצים ומגבלות פוליטיות, להטביע חותם שיבסס את מורשתו.
כדאי לזכור שטראמפ מעולם לא התנדב לצאת למלחמות. האם הוא ישאיר את ישראל להילחם על שלה לבדה?
עד כמה ירחיק ביידן בניסיון להפעיל לחצים על ממשלת ישראל כדי ליצור את המומנטום הנדרש? למרות היותו ציוני כהגדרתו, האיש שעמד בפרץ ב־7 באוקטובר ושברגע הקריטי אמר "Don't" לאויבי ישראל, נשארה לו מעט מאוד סבלנות וסימפטיה לנתניהו. ועבור ראש הממשלה זה הולך כנראה להיות מורכב מאוד. עם שר חוץ טירון כמו גדעון סער ושר ביטחון עוד יותר טירון כמו ישראל כץ, נתניהו יצטרך לנהל לבדו לא רק את המשבר מול איראן, את החזית הצפונית ואת החזית העזתית, אלא גם את המגעים עם צוותי המעבר של הממשל הבא, שלב קריטי בבניית היחסים. וטראמפ כבר אמר במהלך הקמפיין שלו שהוא מצפה להגיע לבית הלבן כשמשבר החטופים מאחוריו. האם בנימין נתניהו מסוגל לתת לו את אלה במהלך החודשיים הבאים, כשלצידו עומד רק רון דרמר?
אם אכן הממשלה הנוכחית בישראל תצלח את החודשיים הקרובים, למרות הפרשיות הביטחוניות והתסיסה הגוברת מבית, כיצד תיראה מדיניות החוץ האמריקנית שעימה תצטרך להתמודד?
במאמר המנסה לנתח את מדיניות החוץ של טראמפ בכהונתו הראשונה, כותב ד"ר נמרוד טל, איש סמינר הקיבוצים, כי אף שלא אחת נטען כי ממשל טראמפ הוא "ממשל פורץ גבולות המתווה דרך שהיא בבחינת חידוש ביחסה של ארצות הברית לעולם, ועל אף התבטאויותיו החריגות של טראמפ בנוגע ליחסי החוץ של ארה״ב והתנהלותו הנראית בלתי שגרתית עבור נשיא אמריקני ביחסו לעולם – במובנים רבים פעולותיו של הממשל הן בתחום המסורת האמריקנית כפי שהתגבשה מאז מלחמת העולם השנייה. וגם כאשר ממשל טראמפ חורג מן האוריינטציה שמשלה במדיניות החוץ האמריקנית מאז 1945, לרוב פעולותיו הן בגדר חידוש מסורות אמריקניות מוכרות שהיו דומיננטיות במדיניות החוץ של ארה״ב, ואינן דווקא פריצת גבולות ויציאה לדרך חדשה".
לצד זאת, כותב טל, "נראה שממשל טראמפ מבקש לפעול במקביל או מחוץ למוסדות הבינלאומיים או למערכת הבריתות והקשרים שארה״ב הקימה, עודדה, מימנה והובילה לאורך העשורים האחרונים, כמדיניות. לכל הפחות נראה שהוא מוכן להשקיע בהם פחות ולהתגמש מולם פחות בהשוואה לקודמיו בתפקיד. מדובר בשינוי וחידוש במדיניות החוץ האמריקנית ובשיקולים של טובת האומה והביטחון הלאומי שלה. מאז מלחמת העולם השנייה לא הלך אף נשיא אמריקני רחוק כל כך בהתבטאויותיו ובמעשיו בנוגע ליסודות של התפיסה האמריקנית בתחומים אלו". ואולם, טל מסביר כי גם מדיניות זו היא בגדר חזרה לגישות שאפיינו ממשלים אמריקניים בעבר הרחוק יותר, לפני מלחמת העולם השנייה.
משב רוח רענן
זוהי אבחנה שמתייחסת לקדנציה הנשיאותית הראשונה של טראמפ, ואין סיבה להניח שהיא תשתנה בקדנציה השנייה. עבור ישראל מדובר במשב רוח רענן לעומת מדיניות החוץ של ממשל ביידן בכל הנוגע לציפיות מהתנהלותה של ישראל מול מוסדות האו"ם, בעיקר בכל הקשור לאונר"א, סוכנות הסיוע לפלסטינים. מבחינה זו, העברת חוק אונר"א, להפסקת פעילותה בשטח מדינת ישראל, היא הזדמנות לבחון את הפוטנציאל של ממשל טראמפ לפתור יחד עם ישראל את הסוגיה הזו אחת ולתמיד, ולאיין את הסוכנות שלאורך יותר מ־70 שנה, במקום לפתור את בעיית הפליטים רק אפשרה לה לגדול, ושמטה מהפלסטינים את אחריותם לנהל בעצמם את עניני הרווחה, המזון הבריאות והחינוך. בעזה אפשרה אונר"א לחמאס להפנות משאבים ולהתעצם ככוח צבאי, ולהתעסק בבניית מנהרות במקום לטפל ברווחת התושבים. חמאס ניצל את אונר"א לצרכיו, הפך את מוסדותיה למגן אנושי והחביא מתקנים צבאיים ואמצעי תקשורת תחת המבנים שלה. אם טראמפ ימשיך בקו שנקט כלפי מוסדות האו"ם בקדנציה הראשונה, יהיה אולי בסיס ליצור תשתית חדשה לעזה ביום שאחרי, שאונר"א לא תהיה חלק ממנה.
לא פחות משמעותית היא הציפייה שממשל טראמפ ינהג באופן דומה לקדנציה הראשונה, כאשר הפסיק את העברת התקציב האמריקני לאו"ם ומנע מהתובעת הראשית דאז של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC), פאטו בנסודה, להיכנס לארה"ב לאחר שביקשה להעמיד לדין אנשי צבא אמריקנים שפעלו באפגניסטן. יהיה מעניין לראות כיצד יתנהל התובע הראשי כרים חאן בעידן טראמפ, וכך גם מדינות כמו דרום אפריקה וקטאר שעמדו בראש החץ להבאת ישראל להאג.
במעגלים הרחבים יותר של מדיניות החוץ האמריקנית, יש כמה נושאים חשובים במיוחד. בראשם ההתחייבות, לא פחות, של דונלד טראמפ לסיים את המלחמה באוקראינה בשיחה אחד על אחד עם ולדימיר פוטין. יחסיו של טראמפ עם פוטין הם חידה לא פתורה. בניגוד לגישה הצינית של פוטין, איש הקג"ב לשעבר, לטראמפ יש כנראה פינה חמה בלב לדיקטטורים, שלא לומר הערצה. אבל השאלה היא אם למדיניות חוץ אמריקנית המבוססת על תפיסת העולם העסקית של טראמפ, אמן סגירת העסקאות, תהיה תוחלת כשהדברים מגיעים לבעיות העומק הביטחוניות שמייצגת המלחמה באוקראינה, ולשאלות עקרוניות כמו אם להיכנע לדרישה הרוסית שאוקראינה לעולם לא תהיה חלק מהאיחוד האירופי ומנאט"ו.
הגישה העסקית של טראמפ לא תמיד הוכיחה את עצמה. גישתו לברית נאט"ו, אולי הנדבך החשוב ביותר בארכיטקטורה המערבית, הותירה את הברית סדוקה ומפוררת. טראמפ דרש שמדינות נאט"ו יעמדו בהתחייבותן להפריש 2 אחוז מהתמ"ג שלהן להוצאות ביטחון, ולא פעם איים להוציא את ארצות הברית מנאט"ו. היה זה ג'ו ביידן ששיקם את הברית, וכנגד כל הסיכויים איחד אותה והציב חזית איתנה מול התוקפנות הרוסית. האם טראמפ ישוב וירסק את נאט"ו?
לא בטוח שבקדנציה השנייה הוא יוכל לחזור על ההתנהלות הזו. המתיחות בשורות הברית הצפון אטלנטית הרבה יותר גדולה, והאיום הרוסי על המדינות הבלטיות ועל מדינות מזרח אירופה הרבה יותר ממשי. ההנחה היא שטראמפ יצמצם דרמטית את הסיוע האמריקני לאוקראינה ויתמוך בוויתורים אוקראיניים משמעותיים לרוסיה. פוטין יספק לו את התפאורה הנדרשת.
הסכמי אברהם 2.0
אבל האם ייתכן שהגישה העסקית הקשוחה של טראמפ תוכיח את עצמה דווקא מול משבר הגרעין האיראני? הדעות בעולם חלוקות בשאלה אם היה זה צעד נכון או מהלך קטסטרופלי לצאת מהסכם הגרעין, כפי שהחליט טראמפ בכהונתו הקודמת. לדעת רבים, המהלך אפשר לאיראנים לשעוט לעבר הגרעין ללא מעטפת הפיקוח שסיפק ההסכם. מאידך, משטר הסנקציות הקשוח של טראמפ בהחלט הוכיח את עצמו, מה שאי־אפשר לומר על ממשל ביידן ששחרר לאיראנים כספים מוקפאים, שנתנו למשטר בטהרן מרחב נשימה. איך ינהל הפעם טראמפ את המו"מ מול האיראנים? זוהי אולי שאלת השאלות בבסיס מדיניות החוץ של הממשל הבא. האם ישראל מבחינה זו היא חלק מהשוט שהוא מתכנן להניף מול האיראנים? האם הנכונות הישראלית להפציץ שוב ושוב את איראן על אדמתה היא חלק מכלי המו"מ באמתחתו של הנשיא הבא? ואם כן, עד כמה צריכה ישראל להתנדב לתפקיד?
כדאי לזכור שטראמפ מעולם לא התנדב לצאת למלחמות. הוא לא הגיב כאשר האיראנים הפילו מטוס ביון מתקדם שעלה מיליונים רבים, ולא נקף אצבע כאשר האיראנים השמידו את מתקני הנפט של חברת הנפט הלאומית של סעודיה. האם גם את ישראל הוא ישאיר להילחם על שלה לבדה?
מרכיב מרכזי נוסף במדיניות החוץ האמריקנית היא התחרות עם סין על ההגמוניה העולמית, שהייתה נדבך מרכזי גם בממשל ביידן. הממשלים הרפובליקניים והדמוקרטיים דומים מאוד ברצונם להעניק קדימות לסדר היום המדיני באסיה ולהתמודדות עם סין, מה שאמור לדחוק את המזרח התיכון לירכתי הבמה, אלא שאיכשהו פעם אחר פעם זה לא קורה. אפילו את עיתוי פריצת המלחמה בעזה צריך לקרוא בהקשרים רחבים יותר, על רקע הניסיון להכשיל את מהלך־הענק שיזם ממשל ביידן לחולל מהפך על ידי הקמת יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסעודיה, צעד שיפתח הזדמנות לייצר נתיבי מסחר חדשים בין אסיה ואפריקה למזרח התיכון ואירופה, בתחרות האמריקנית על ההגמוניה עם סין.
האם החזון הזה, שהוא דווקא פרי יצירתו של ממשל ביידן, יאומץ בחום על ידי טראמפ? לכאורה, טראמפ הוא האיש שמדינות המפרץ ובראשן סעודיה ממתינות לו. מבחינתן הוא הדבק הנכון להבטחת האינטרסים שלהן מול איראן. והציפייה היא שהיחסים ההדוקים עם ישראל מצד אחד ועם סעודיה ומדינות המפרץ מצד שני יישענו על היהלום שבכתר מדיניות החוץ של עידן טראמפ הראשון, הלא הם הסכמי אברהם, שחוללו שינוי עומק במזרח התיכון. ועם גישה עסקית קשוחה למהלכים דיפלומטיים רחבי יריעה, אולי יתחולל שוב הנס של הסכמי אברהם.
בכל מקרה, בדרך לחזון הזה צפויות מהמורות קשות. מספיק להיזכר בתוכנית המאה של טראמפ ובחזון שלו להקמת קזינו צף בעזה. במבט לאחור זה נשמע מצחיק, אפילו מגוחך. כעת טראמפ מגיע לבית הלבן עם ניסיון רב יותר, אבל הוא לא פחות בלתי צפוי ואולי אפילו בעייתי. גם מי שסומך על היחסים הקרובים בין טראמפ לנתניהו צריך לקחת אותם בעירבון מוגבל. טראמפ זוכר לנתניהו את הברכות לביידן לאחר הבחירות הקודמות, כאשר טראמפ טען שגנבו לו את הבחירות. ישראל מגיעה לקדנציה הזו עם כיסים מדולדלים בעקבות המלחמה, וטראמפ, מתנגד סדרתי לסיוע חוץ, לא צפוי לעשות לה חיים קלים.
